מרגישה שאני רוצה לכתוב. שיש לי כל כך הרבה שאני רוצה להוציא, צריכה לשפוך את הלב והנשמה ולהקיא ממני הכל החוצה. נמצאת בסחרחרה של מיליון דברים שמציפים.
אני פותחת את הבלוג ונתקעת. אני לא יודעת אם זה בגלל אנשים שמכירים אותי שקוראים, אולי בגלל אנשים שלא מכירים ויש דברים שלא בא לי לחשוף, או אנשים שמכירים אותי ולא יודעים שאני כאן ויותר מדי פרטים יסגירו מי אני אם הם במקרה מסתובבים כאן.
אני לא יודעת אם זה כי כל מה שאני צריכה לכתוב שלילי, ולרבים יישמע מאוד מאוד מתבכיין, וכנראה שגם אני הייתי חושבת ככה אם הייתי קוראת מהצד. מצד שני, צריך להכיר אותי במציאות כדי לדעת שזה אחרת, וזו לא התבכיינות כמו נקודת שבירה שממנה אדע להמשיך הלאה.
להמשיך; להתמודד, לדעת מה אני צריכה - זה לא מעט. יש אנשים שגם אין להם את זה. גם לי יש לפעמים את הרצון והנטייה לשקוע לתוך זה, להרים ידיים ולטבוע לתוך רכיכה דכאונית של עצמי. כל דבר אחר זה קשה. גם סתם להחזיק את עצמי בלא ליפול לשם זה קשה מדי והאמת שזו גם הסיבה העיקרית שאני לא מתפטרת. אני חוששת שעם כל הפנטזיות שלי שאם אני לא אעבוד אז אני אתפנה לכל הדברים שיכולים לשפר לי את החיים, בפועל כמו שאני מכירה את עצמי אני אכלה את ימיי בשינה, טלוויזיה, אכילה רגשית ודיכאון ואגיע למצב שאני צריכה לחפש עבודה כלשהי כדי לא להיכנס למינוס, וכל הגלגל הזה יתחיל מחדש.
אז להתמודד אולי זו לא המילה. להחזיק את עצמי מליפול יהיה נכון יותר למצב כרגע. אני מנסה לחשוב על משהו מפרה. משהו שיעשה לי טוב וימלא אותי באנרגיות. שיצית להבה קטנה שתתפתח לאיטה לאש של עשייה והתפתחות. התחלתי את החיפושים לפני המלחמה, מקווה שהחזרה לשגרה תאפשר לי להמשיך.