בעבודה הקודמת שלי עשיתי הכל מהכל. לא העמקתי בכל דבר אבל למדתי הרבה דברים ברמה כזו שיכולתי לעשות אותם בצורה טובה יחסית. בכלל, אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לומר שבאמת השקעתי בו אי פעם היה הפסנתר. שנים של אימונים. כל פעם עוד יצירה, וגם אותן אפשר לומר שיכולתי ללמוד יסודי יותר, לדייק יותר, תמיד היה קל יותר לזכור ולדעת לנגן את העמודים הראשונים והעמודים האחרונים היו פחות מוצלחים. מתישהו הציעו לי להתחיל ללמוד מהסוף כדי לאזן את זה שכל פעם אחרי שלומדים עוד עמוד מנגנים הכל מההתחלה והעמודים הראשונים מוטמעים ככה טוב מהאחרים.
כל שאר הדברים בחיים מרגישים לי "ליד" - אני מציירת אבל לא כמו שהייתי רוצה לדעת לצייר וכמו שאני יכולה ללמוד אפילו מהיוטיוב, את התואר הראשון אמנם סיימתי אבל ברוב הקורסים לא באמת השקעתי ובערך את כל הקורסים לא באמת זוכרת (גם המעניינים ביניהם) והממוצע שלי מעט מתחת ל80 ומסתבר שבשוק העבודה יש מי שמסתכלים על זה. בעבודה הקודמת (כמו שציינתי בפתיחת הפוסט) ידעתי קצת מהכל, ובעבודה הנוכחית אני ממש טובה בעבודה שלי אבל היא רק חלק צר בתחום רחב שבו אני לא מבינה כלום.
היום אני מנסה ללמוד שוק מסוים, תחום מסוים, וכמה שמדי פעם אני משתפרת בזה - זו טיפה בים. אני קוראת פוסטים בלינקדאין שגורמים לי להרגיש שאני לעולם לא אצליח להשלים פערים כאלה, לדעת מה שאחרים יודעים, שהעולם התקדם בלעדיי וגם אם אשב עכשיו ללמוד את כל זה בחופשת הקיץ מלימודי התואר השני - זה כבר יהיה מעט מדי ומאוחר מדי והעולם ירוץ עוד קצת קדימה עם ה-AI.
על זוגיות בכלל קשה לי לדבר. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. קשה לי עם האפליקציות כל כך, ואני כבר מרגישה זקנה ושאין לי עתיד בזה גם. עד סביבות גיל 24 עוד הייתי בטוחה שבגיל 26 כבר אמצא בן זוג ואהיה סביב חתונה. עשור אחר כך ואני בכלל לא בכיוון. פעם הייתי בטוחה שזה שיש לי לב ענק זה משהו שגבר שאני רוצה יראה ושזה יהיה מספיק. היום אני מרגישה שזה לא ושאין לי מה לתת.
אני מרגישה רצופת כישלונות ופספוסים והרבה "ליד" ו"כמעט". כל כך שכבר קשה לי לראות מה טוב בי. אני יודעת שהוא קיים. אני יודעת שיש עוד כאלה שרואים אצלי את הטוב. אני עדיין עובדת על לשפר, וזה מרגיש קצת כמו עבודת רקמה שכל פעם מתחרבשת וצריך להתחיל מחדש, לפרום ולרקום שוב ולקוות שבסוף אולי ייצא מזה משהו.