הוא נשך לי את הישבן, חזק ממש. סימנתי לו עם היד, אמרתי "די", השיניים שלו עדיין בבשר. "xxxx תפסיק! די!" ובאותו רגע קצר ממש כעסתי עליו, כעסתי עליו שאפילו לשנייה הוא גורם לי להרגיש איזשהו חוסר ביטחון, שאני לא יודעת אם הוא בכלל קולט שאני רצינית, וזה כל כך לא מתאים לו. ואז התחלתי לבכות, לבכות ממש. להתפרק לגמרי. והוא נשכב מעליי וכבר לא כעסתי. נשכב מעליי כמו שמיכה עד שהתחלתי להירגע ואז לקח אותי אליו עד שהפסקתי לבכות. לא שאלתי אם הוא עשה את זה בכוונה, יש בי חלק שרוצה להאמין שכן כי הוא מכיר אותי כל כך טוב, יש בי חלק שמפחד לגלות שאולי לא, בדיוק מאותה סיבה. הוא שאל אחר כך אם אני כועסת עליו. אמרתי לו שכעסתי לשנייה וזה עבר. התנצלתי שהמפגש שלנו לא ממשיך והוא אמר שידע שיש סיכוי שזה יקרה.
מראש אמרתי לו שיש סיכוי שאתפרק בבכי לא רגיל. אני צריכה להחזיק יותר מדי ולא יכולה להרשות לעצמי להתפרק ביומיום. לא בתקופה הזאת. אם זה יקרה לא בטוח שאצליח להתרומם כל כך בקלות ואני לא יכולה כרגע לא לתפקד. להתפרק שם, במפגש, נותן לזה מסגרת. יש מישהו שמכיל את זה ואני לא מתמודדת לבד, והוא יכול להחזיר אותי בחזרה למציאות בחתיכה אחת.