טיפות הגשם ניתכו על שמשת המכונית בדיוק כשנכנסתי וסגרתי את הדלת. הסתובבתי לאחור, "אתן חגורות?" שאלתי את בנותי.
האיסוף של יום שני מהגן ובית הספר השתנה מעט היום עם הצורך לעבור אצל הרופא בשבילן. להפתעתי - הסיבוב גזל פחות זמן ממה שציפיתי, והנה אנו בבית.
גשם.
אחת מאהבות חיי הגדולות ביותר. גשם. מים שניטחים עליך מאי שם למעלה. לא מכוונים אליך - אך עם זאת - מרטיבים אותך עד לשד עצמותיך. אני תוהה מתי הפסקתי לצאת לגשם. מאיזה גיל אני סוחב מטריה ברכב, ממתי אני ממהר לברוח ולחפש מחסה כדי לא להרטב.
אני רק זוכר תמונות מהעבר - אהבות ראשונות אי שם בתקופת המעבר בין שנות העשרה לתחילתן של שנות העשרים. תמונה של החיבוק והנשיקה ההיא בצפת הקרה, תחת גשם הממטיר את מימיו עלינו - ואנו, מאוהבים שכמותינו - לא שמים אליו לב. תמונת טיול אוהבים בגשם מטפטף שמדגדג אותנו, זורם לאיטו דרך העורף ובמורד הגב. תמונה נוספת מלאת שחוק - של שני אנשים רטובים שנכנסים הביתה אחרי גשם - צוחקים ומסירים את בגדיו של האחר. משובות נעורים.
ככה אובדים להם הנעורים?
אני עדיין אוהב את הגשם. נמשך להרגיש את רטיבותו. את התחושה המדגדגת מעיקה משהו של טיפה החודרת אל מתחת לבגד ונוזלת לאיטה על הגוף.
ביקשתי מבנותי לפתוח מטריות - ויצאנו אל הגשם. הן מקפצות משלולית לשלולית, מטריותיהן נתקלות אחת בשניה בעירבוביה של ורוד וירוק. ואני אוחז מטריה סגורה ביד, צועד לפניהן מהורהר בעוד טיפות של גשם יוצרות דוגמה מנוקדת על חולצתי. ד' תגיע עוד מעט. נראה לי שאחרי שהקטנות ירדמו - נצא לסיבוב בגשם.
זה הגשם
שיורד בדשא
זה הגשם
שיורד הרבה
זה הרגע
שעובר כרגע
זה הרגע
שעובר מהר
זה הפער
שנוצר בינינו
זה הפער
שנוצר כעת
זה התכף
שקורה בדרך
זה התכף
שקורה מזמן
אז אל תשאל מדוע
אלא עשה מיד
ואל תגיד ידוע
ואל תקום בצד
ואל תיקח ממני
מה שלא תבין
ואל תרצה ממני
מה שאין לו מין
זה הגשם / יונה וולך
