את מוטרדת. מודאגת. מתקשה לבטוח ולסמוך. נפגעת כל כך הרבה בחייך. והחומות שבנית, החומות. כל כך גבוהות ונישאות - את מצליחה לראות את הנוף מהצד השני?
את רוצה לבטוח. את רוצה לסמוך. את רוצה שהמפלצת ירוקת העין שתפסה לה אחיזה בראשך, תצא משם. תתנדף. תדרס על ידי משאית חולפת. והיא? ניזונה עוד ועוד מפחדייך. משתלטת על כל חלקה טובה. מבאישה את פרותייך.
"אני יכולה להיות משוגעת?" את שואלת. ואני עומד חסר אונים - עם כל כוחי ואוני - אין דבר שאני יכול לעשות. אני רוצה להיות אביר, להחגר בשריון, ליטול חרב נוצצת, ולצאת למסע להשמדתה של המפלצת. ובינתיים, כל שאני עושה זה לחבק אותך, לומר לך שאני פה בשבילך, ומותר לך לפחד, מותר לך להשתגע, מותר לך להיות משוגעת. אני פה להכיל את פחדייך, את השגעונות הללו שמורטים את נימי ליבך. אני לא הולך לשום מקום ושום מפלצת בעולם, גדולה וירוקת עין ככל שתהיה לא תבריח אותי.
ואת. מכונסת בעצמך. עם העצב הזה בעיניים. מתמסרת לי. אבל אני יודע. אני שני בראשך. אחרי המפלצת. אבל אני אמתין. סבלנות היא לא הצד החזק שלי. אבל אני אמתין. אני יודע שאביס אותה בסוף. שאצליח לתפוס אותה, לכרות את ראשה ולהגיש לך אותו נעוץ על חרבי.
ראשו של הדרקון הלא נכון.
