ועדיין, האצבעות מחפשות את ההקלה שבכתיבה. אל תדאגו, לא אקיא לכם על המקלדת (ראו פוסט קודם). והפעם - חינוך.
אני בדרכי הביתה מהעבודה. היא הודיעה לי שהיא בבית. שלחתי לה הודעה, אילו בגדים ללבוש ואיך להמתין לי.
לא - לא אשאיר אתכם מסוקרנים (כשאני חולה אני מדבר אל הקוראים?! כנראה יש לי חום) - הורתי לה ללבוש חצאית קצרה, חולצת T צמודה וגרביים גבוהים, כן - תלבושת בית ספר. לאסוף את שערה בשתי קוקיות ולהמתין לי על ארבע.
נכנסתי הביתה, והדבר הראשון שאני רואה - זה אותה, לבושה בדיוק כדרשותי על הספה בסלון. הנה סיבה לעונש. היא היתה אמורה להמתין לי בחדר השינה. היא אינה מרימה את ראשה או מפנה אותו אלי - למעשה, הדבר הראשון שאני רואה זה את התחת הקטן והחצוף שלה מופנה אלי מתחת לחצאית הקצרה. אני פשוט שמעתי אותו מתחצף, בעמידתו כך מולי קטן וזקוף מולי.
הנחתי את המפתחות, הטלפון והסיגריות על השולחן - עניין של שגרה.
המשכתי בשגרת הכניסה הביתה, ניגשתי להסיר את נעלי, עברתי במטבח והצצתי ללא שום מטרה במקרר. היא יכולה להמתין.
לקחתי משהו לשתות וחזרתי לסלון. לנערה החצופה על ארבע, הזקוקה לחינוך.
אחזתי בשערה והרמתי אלי את פניה - שתביט בי. היא השפילה מבט. "תסתכלי לי בעיניים" הורתי לה. והיא המשיכה להשפיל מבט. סטרתי לה על התחת. בכוח. "תסתכלי לי בעיניים" חזרתי. הפעם, היא הרימה את עיניה, מסתכלת לתוך עיני. עיניה - הגדולות החומות ומהדהימות ביופין הביטו בי - עם מורא, אך עם ניצוץ. אני מכיר את הניצוץ הזה שלה. היא אוהבת את זה. אני אוהב שהיא אוהבת את זה. אבל גם לא. היא לא אמורה להנות עכשיו. היא צריכה לחשוש מהחינוך הנוקשה.
פתחתי את חגורתי ומשכתי את רצועת העור ממכנסי במשיכה אחת ארוכה. קיפלתי אותה לשניים, מסדר אותה בידי - בוחן את המשקל, את נקודת האחיזה הנכונה, שיוצרת איזון בין משקל האבזם לאורך הלולאה הנוצרת מקיפול החגורה. ישנה חשיבות גדולה לאופן בו מחזיקים את החגורה. הדרך בה תוכל להניף אותה, האפקט שאתה מקבל מקיצור או הארכת הלולאה והסימנים שאתה מעוניין להשאיר.
דיברתי אליה. שאלתי אותה על יומה. מלטף בינתיים את ישבנה, בוחן את המקום הנכון להנחית עליה את החגורה. התחלתי למנות בפניה את הסיבות בגינן היא צריכה להענש.
- "...אבל אדוני" היא החלה והיסיתי אותה.
- "ששש....שקט! עכשיו אני מדבר" נבחתי, סוטר לה שוב על ישבנה עם זרועי.
לאחר שסיימתי למנות את "חטאיה", שאלתי אותה אם יש לה מה לומר? אם היא מבינה מדוע היא נענשת?
- "כן אדוני" היא ענתה בשפל רוח.
- "ודבר חשוב נוסף", הוספתי "גם בימים בהם תתנהגי למופת, תקבלי את מנת ההצלפה היומית שלך. זה בשבילי. לא בשבילך. אני צריך להכאיב לך, ומבחינתי מדובר בחינוך לכל דבר. חינוך לקבל את מרותי ונחת זרועי. מובן?" שאלתי.
- "כן אדוני, אני מבינה אדוני".
ידי התרוממה עם החגורה וירדה בעדינות על ישבנה. ההצלפות הראשונות נועדו לתת לי את התחושה של החגורה בידי, לבחון את האיזון באחיזה ולתקן אותה אם יש צורך. ואני ממשיך, הצלפות עדינות, כמו טפיחות, מרטיטות מעט את ישבנה, מאפשרות לה לחשוב שזה לא נורא. אני ממשיך בקצב אחיד, ממשיך להכות את ישבנה בעדינות. ממש לטיפה.
אני בוחן את פניה בכל שלב. למרות שפניה מופנות הלאה ממני, אני מצליח לראות את תגובתה, לשמוע את גופה, לחוש את מחשבתה.
אני מחכה לרגע הנכון - בו היא מבינה שהשד לא נורא כל כך, והיא מרגישה נינוחה עם ההצלפה העדינה - ואז הוא מגיע, הרגע הנכון. אני בטוח שאם הייתי מביט בעיני באותו רגע, הייתי רואה את אותו ניצוץ של טירוף סאדיסטי חולף באודם בוהק בעיני. ברגע הזה, אני מרים הפעם את ידי גבוה יותר וללא התראה מוריד את החגורה בכל כוחי על ישבניה. הצעקה הנפלטת מפיה רק מגבירות בי יותר את הצורך להמשיך - אבל אני מרסן את עצמי וחוזר ללטיפות העדינות עם החגורה.
הפעם היא מוכנה יותר, חושדת יותר. יודעת שהכאב בוא יבוא. ואני מריח את הפחד הנוטף ממנה, סרחונו עולה באפי מתדלק את ריגושי.
אבל גם הפעם אני יכול לה. במילים מלטפות המסבירות לה את משמעות הענישה, אני ממשיך עם העדינות של החגורה על ישבנה - והיא נרגעת לאט, חששה שוכך והיא שוקעת אל המקום הרגוע שרק כאב חזק מצליח להביא אותה.
ושוב - הצלפה בכל כוחי - משאיר סימן ברוחב החגורה על ישבנה. סימן אדום. עם גבולות ברורים הבולטים מעט מעל עורה.
ועוד אחת, ועוד אחת.
היא חונקת את צעקותיה. מקבלת בהשלמה את כאבה.
אני מניח את החגורה, ניגש ומלטף את ראשה, והיא מצמידה את ראשה לרגלי - מחככת את ראשה על ירכי, כמו כלבלב המחפש יחס. אני דוחק, דוחף אותה הצידה על מנת להתיישב על הספה, נוטל אותה כמו בובה בזרועותי ומניח אותה על ברכי, שני ישבניה מופנים אלי. ידיה ורגליה פשוטים, נופלים.
אני אוהב להצליף בחגורה. הזין שלי כבר עמד לפרוץ את מחסום הג'ינס שסגר עליו, אבל לא סיימתי. עד שידי לא יכאבו מהכאה, לא ארגיש שסיימתי את חינוכה.
סידרתי את הזין שלא יציק במכנסיים, הזדקפתי - היא עדיין על ברכי. שוכבת על בטנה, חצאיתה מורמת, חושפת את שני הפלחים המדהימים הללו המהווים את ישבנה. קטן. חצוף. מושך.
הפעם לא ניסיתי ליצור רגיעה, להתחיל לאט, או להסביר - הפעם החלתי להצליף. בידי. כף ידי פתוחה לרווחה, מצליפה פעם בישבן השמאלי ופעם בימני - דואג להשוות את הכאב. מרכז בעיקר בסימנים האדומים שהשאירה החגורה - יודע שמקומות אלו מכאיבים כרגע יותר - תהליך המאפשר לגופה לשחרר בעוז את האנדורפינים שנועדו להתמודד עם כאב זה. ישבנה מתחיל להתמלא בסימני אצבעותי. ארוכות וממלאות כל פיסת עור חשוף על ישבנה.
לעיתים אני מפריד לחלוטין את החינוך מסקס. זהו חלק מהקשר שלנו.
לא הפעם.
הרגשתי את זקפתי מאיימת לחפש לה מוצא - ונתתי לה. הרמתי אותה והנחתי אותה על הספה, עדיין עם פניה למטה וישבנה מופנה אל על. משכתי את ישבנה בכוח למעלה - כך שפניה ובירכיה צמודים לספה - אך ישבנה מופנה אלי. הפרדתי בכוח את יריכיה - חושף את ערוותה נטולת השיער ודחפתי את אצבעותי פנימה. מחפש את רטיבותה ומלחח איתה את שפתיה החיצוניות.
ברגע שהיתה לחה מספיק לטעמי - הורדתי במשיכה את מכנסי, העפתי את תחתוני באויר ודחפתי את זקפתי בכוח - בפעם אחת לתוכה. מרגיש את חמימותה, נכנס ויוצא בכוח. מזיין אותה בכח, פורק את תאוותי. ממלא אותה בגודלו, יוצא ונכנס עד הסוף כל פעם, כשכל כניסה מלווה בחבטה אדירה של אגני אל מול ישבנה בעוד הזין שלי מוצא מיקום בעומקה.
גמרתי. זה לקח זמן מה. היא לא. או יותר נכון, לא יודע. לא טרחתי לבדוק או לדאוג לזה. הפעם היתה מוקדשת לי, ולא לה.
יצאתי ממנה לאט, מותש. התיישבתי על הספה ומשכתי אותה אלי, מערסל את גופה, מלטף את שערה וישבנה, מרגיש את חומו. מעביר אצבע על הסימנים הבולטים על פלחי ישבנה, מנשק את עיניה, שואל "הבנת?".
- "כן אדוני!" היא אמרה, מחבקת אותי ומתכרבלת בחיקי.