ארוכה, בין הסדינים.
הבהרות. לגבי עצמנו, לגבי הקשר שלנו. לגבי אהבה ומערכות יחסים.
המון עצב יש בשיחות הללו. כי אנו יודעים לאן הן מובילות. אנו הולכים במשעול בו אנו צריכים להחליט לאיזו דרך לפנות. דרך אחת, תשאיר אותנו ביחד, ותדרוש הקרבה משני הצדדים. הדרך השניה מובילה לפרידה בלתי נמנעת.
האם ההקרבה שנקריב לטובתינו תספיק?
האם היא תסיר את מעטה הדוק האפלולי המרחף מעלינו, המאיים להסתיר את האור? ואולי היא יקרה מדי? אולי היא תגרום לשנינו להשתנות לדברים אליהם אנו לא שואפים, או לא מעוניינים להגיע?
ויתורים.
פשרות.
כמו בכל מערכת יחסים, זה לא קל. ישנן פשרות שבמבט ראשון, קל לנו לחיות איתן - אך ברבות הימים, הסדק הדק הזה יתרחב, יגדל, עד שיהפוך למאיים על הקשר. ישנן פשרות, שהן סוג של התגמשות - משהו שתמיד ניתן לחיות איתו. מי חכם להשכיל להבחין בין השתיים...?
אז לא יצאנו מהמיטה.
המשכנו לשוחח.
ולהזדיין.
היא איחרה לתור לרופא.
אני אחרתי לעבודה.
אבל יצאנו מהמיטה נקיים ממילים. ביחד אל המקלחת.
שנינו לא מסתדרים טוב עם חוסר וודאות. ושאלות ללא מענה - הן חוסר וודאות. הצבנו מטרה. לוח זמנים בהן אנו צריכים לענות אחד לשניה ואחת לשני על שאלות אלו. לטוב ולרע. לענות לעצמנו, יותר מאשר לבן/בת הזוג. עכשיו, כל שנותר הוא לחשוב, לשקול, להמתין, זה לא רחוק. זה שם מעבר לפינה. הנקודה הזו שבה נאלץ להחליט.
אני לא מחבב שיחות בוקר.
