המשימה שלה היתה פשוטה.
לצאת מליל הסדר כשהיא זוכרת את עשרת המכות. לפי הסדר.
בוקר לאחר הסדר, ביום אביבי עם דוק עדין של אובך בשמים - אספתי אותה בלי לומר לה מה יעדנו. תוך כדי נסיעה, נכנסנו לחורשות שונות, טיפסנו על גבעות קטנות עם יער שמנה שלושה ארבעה עצים, גרסנו ברגלינו עלים יבשים.
היא המשיכה לשאול ליעדנו, ואני המשכתי להחריש.
לא היה פשוט למצא מקום שיענה על דרישותי. הוא היה אמור להיות חבוי מצד אחד, אך גלוי וציבורי מצד שני. הסכנה להראות מכביש ראשי החולף מתחת, או לפגוש חבורת מטיילים היתה גורם מכריע בחיפוש.
ואני חיפשתי את הסכנה.
מצאנו חורש צעיר. הוא ענה חלקית על הדרישות, אבל היי - זו אמא טבע. אני יכול להתווכח איתה עד נקודה מסויימת. מעבר לנקודה הזו - רק מבער יפתור את הויכוח ביננו. ומבער טוב, לא ישאיר לי עצים!
לחורש צעיר יש חיסרון. ענפים צעירים הינם דקים, רכים, עם נטייה לגמישות יתר. עצים צעירים לא מספיקים להתעבות, לשלוח עבותות אל על ולאפשר לי למצא נקודת אחיזה.
אך לבסוף, נמצא האקליפטוס הצעיר ששלח זרוע הצידה, מספיק חסונה להחזיק משקל אדם.
קילפתי מעליה את בגדיה, את תכשיטיה, השארתי אותה עומדת ערומה ביער. מהתיק שהובא מבעוד מועד, נטלתי את החבל והחלתי יוצר אזיקים לזרועותיה. את ידיה האזוקות, קשרתי את הענף החסון שהמתין לנו. מושך עוד ועוד, עד שרגליה ניתקו מהקרקע, כשקצות אצבעותיה מלכחות את העשב.
"לאחר כל הצלפה, עלייך למנות את שם המכה שניחתה על מצרים!" הנחתי אותה.
היא בכתה. חששה שלא תזכור. ביקשה זמן נוסף לתירגול ושינון. אך כבר היה מאוחר מדי לזה.
הנפתי את רצועת העור שבידי והצלפתי בה.
"התחלנו?" שאלה.
"טעות" אמרתי, והצלפתי שוב.
"דם" הפעם היא ירתה במהירות.
"צפרדע" זעקה אחרי ההצלפה השניה.
וכך, כל עשרת מכות מצרים ניתחו על אחוריה - בזו אחר זו, כשרצועת העור שבידי משאירה שרטת על בשרה עם כל מגע וצליפה.
ב"מכת בכורות" קולה נשבר, אך נשמע שהיתה בו השלמה.
הרמתי אותה, שהלחץ על זרועותיה יפוג מעט. והחלתי פורם את הקשרים שחיברוה לעץ.
קשר, ועוד קשר, והנה החבל משתחרר, והיא אוחזת בי בכל כוחה.
"אני גאה בך" לחשתי לה בעוד אני נושא אותה, כמו ילדה קטנה, על זרועותי, ערומה לחלוטין אל הרכב שהמתין לנו מחוץ לחורש.
(הסיפור, כמו גם התמונה, אמיתיים - בפסח כלשהו בעבר)
