נטלתי את זרועה ומשכתי אותה אלי. בחנתי כל חלק בגופה. מהציפורניים המטופחות המשוחות באודם, דרך זרועותיה הדקיקות בואכה צווארה החלק, אוזניה המסתתרות מאחורי שיערה הסתור.
היא עמדה במקומה, מבטה מושפל ואני בוחן. שופט. מעניק ציונים. צובט חלקים שזקוקים לתחזוקה. אני לא מתפשר, אין דבר כזה "בסדר".
שאלתי אותה ליומה, והיא סיפרה. בקצרה. ואני מחדד שאלות, רוצה לדעת יותר, על מעשיה, האנשים שפגשה במהלך היום, החוויות שעברו עליה, לטוב, לרע, רגעי שיעמום ושל אושר.
מי גרם לך לחייך היום?
באיזו בעיה ללא פתרון שתסכלה אותך נתקלת היום?
פרטים. המון פרטים קטנים. אני לא באמת זוכר הכל, אני די סנילי - אבל אני מסוגל לזקק מהסיפורים את הדרוש לי. את אותם מסלולים פתלתלים שמניעים אותה. תזקיקי חוויות, אדים של רגשות - הכל מבעד לערפיח של רעשים אינוספיים המקיפים אותנו. זוהמה שאני מנקה ממנה, משאיר אותה מזוככת, נקיה, ללא משקעים. כל זאת על מנת להכין אותה אלי, ללא הסחות דעת מהעולם החיצוני לנו כרגע.
ברקע מתנגנים להם צלילי עוגב. טוקטה ופוגה ברה מז'ור של באך. הצלילים חודרים אלי כמנגינת רקע של סרט אילם. בשחור ולבן. אנו נעים לצלילי המוזיקה, ידי ממשיכות לתור את גופה, למשוך, לצבוט, להכאיב במקומות הדורשים זאת.
גופה נכנע לי. וללא מילים, היא מפנה אלי את עגבותיה, מצפה למהלומה שתכאיב לה מעט.
אבל לא כעת.
סבלנות.
והיא ידועה בזה שדחיית סיפוקים ממנה והלאה, ודווקא בגלל זה - אני דורש ממנה סבלנות. היא נעה בקוצר רוח, מחכה ומצפה - אבל לי יש זמן. עוצם את עיני ונותן לפוגה של באך להגיע לקרשנדו המתבקש - מאפשר לצלילים להערם אחד על גבי השני. היא מתחילה מתרככת, גופה מאבד מקשיותו עקב הציפיה ומתמסר לרוך.
בלי יכולת להסביר מהיא הנקודה המדויקת, אני פשוט חש בה - הנקודה בה המגננות צונחות, הגוף רפוי, נטול מתחים - זו הנקודה בה אני אוחז בה בחוזקה, מטיל אותה בכח על המיטה - ידיה אזוקות בידי, והיא אינה יכולה להניע אותם, להתנגד. ואז כשישבנה פונה אל על, או אז אני מעניק לה את הכאב. מאפשר לעצמי לפרוק את עוצמת המוזיקה הישר על עורה.
בכוח. ללא רחם. עד אשר זעקותיה יעלו על צליליו של העוגב המחפשים מפלט באוזנינו.