כשהעיניים עצומות, הדמיון מתחיל לעבוד. ועינה היו עצומות. מכוסות ליתר דיוק. עטויות בצעיף שנקשר על עורפה.
ידיה שלוחות קדימה, משמשות לה כעיניים, ספק מלטפות ספק מחפשות דבר מה באוויר מולה. הדממה עטפה אותה, והפחד החל לחלחל אל ראשה, בנסיונה לשמור על ההוראה האחרונה שקיבלה - "לא להסיר את הצעיף".
מגע של עץ נלחץ אל ידה, מישוש מהיר הבהיר לה שמול דלת היא עומדת. ידה כבר לפפה את הידית - בעודה תוהה מה מסתתר מאחורי הדלת.
הדממה המשיכה להעיק במלוא כובד משקלה, בלי אוושה של מיזוג אוויר, ללא צלילו של רחוב ואף לא נשימת אפו של זה שהכניס אותה אל החדר.
"לא להסיר את הצעיף", זו היתה ההנחיה היחידה שקיבלה. לא נאסר עליה לשבת, או לפתוח דלתות - חשבה כשידה החלה לסובב את הידית. הדלת נפתחה לאיטה, לא משמיעה צליל כלל, והחרדה החלה גוברת. היא לא ידעה מה נמצא מולה, ידיה נשלחו קדימה לנסות לראות את הנמצא בחדר, היא צעדה קדימה בחשש, צעד אחר צעד. האוויר בחדר אליו נכנסה היה צונן יותר מהחדר ממנו הגיעה וטיפת זיעה קרה זלגה מעורפה לאורך גבה, מעבירה צמרמורת בגופה.
היא הרימה את רגלה על מנת לצעוד צעד נוסף, אך רגלה אינה נתקלה במחסום מוצק - אלא רק באוויר. לרגע הספיקה הבהלה לגרום לה לפעור עיניים - אך עיניים אלו נפערו אל בד הצעיף שחסם את שדה ראייתה - והיא החלה נופלת אל החשכה.
+ + +
