לפני 10 שנים. 31 באוגוסט 2014 בשעה 12:49
ידיה הכבולות במתכת כבדו. כל שרצתה היה להניח את ראשה, לשבת, לשכב - רק לנוח קמעה מהעמידה הזו בה אולצה להשאר בגלל העבותות שכבלו את ידיה אל על.
נורה חשופה האירה באור צהבהב את האולם בו היתה קשורה. מבנה תעשייתי פתוח, רחב ידיים - שקירותיו הסתתרו בינות לצללים שיצרה הנורה שלא צלחה בתפקידה להאיר את המקום. עיניה המשיכו לתור בצללים, מחפשת משהו. מישהו.
קול שיקשוק שרשראות המתכת גבר על רחשו של כביש מהיר איש שם, והיא החלה מביטה בעצמה, בוחנת את השלשלאות הכובלים אותה, את סימני האודם החרוטים על ישבנה ורגליה. מזיעה איבר אחר איבר להתמודד עם הקשיות שנכפתה עליהם. מראה גופה מצא חן בעינייה. חיוך דקיק החל לעקל את שפתיה, ועיניה המשיכו לתור בחשכה.
