מנורות לבנות היו קבועות בתקרת המסדרון הארוך בו התקדמתי במרחקים קבועים. הדלת המסומנת 2B נפתחה למגע ידי, וריחו של חומר חיטוי הגיע לאפי.
שתי מיטות ריקות היו בחדר, חפות ממצעים. במיטה השלישית, הקרובה לחלון, שכבה היא בגבה אלי. שיערה סתור וגופה עולה ויורד במתינות עם כל נשימה. קרבתי אליה והנחתי את ידי על זרועה בעדינות. היא הסתובבה אלי לאט, מתרוממת ממשכבה. ריקנות חלולה נשקפה מהעיניים השחורות שנפקחו להביט בי. מעין תחינה אילמת שבוטאה ללא מילים ״תוציא אותי מכאן״.
התעצבתי. שוב, כמו בכל ביקור שלי. העברתי את ידי מעדנות על ידה, חש את הצטמררות עורה למגע. התיישבתי ופתחתי את הספר שהיה על השידה לצידה, מחפש את המקום בו נעצרה קריאתי בפעם הקודמת.
החלתי קורא.
מילים נשזרו באוויר, מתארות עולמות אחרים בעודי מקריא לה סיפור משל מאן, או סלינג׳ר. אינני זוכר בדיוק מה היה זה. אך תמיד היתה ציפיה בעיניה לשמוע את ההמשך. לדעת לאן גיבורת סיפורינו תגיע בפרק הזמן בו אני קורא.
במבט לאחור, יכולתי לראות את ניצני טירופה נעוצים בעומק עיניה עוד שם, בבר. אך בפעם הזו, כשלתי. פיספסתי בצורה כה גסה את הדבר שכעת נראה לי כה ברור.
עיניה השחורות המשיכו לבהות בנקודה קבועה בחלל. יצאתי מחדרה לרגע קט על מנת לחזור עם כסא גלגלים. הרמתי אותה בזרועותי, יישרתי את גופה על הכסא, מוודא שנוח לה, מחזק רצועה פה, וחבק שם.
הובלתי אותה אל חצר בית החולים, לנקודה מוצלת הצופה על הדשא המוריק בשמש. הבטתי בה מתחממת מאור השמש ועיניה פונות אליה, כמו מישירה אליה מבט, אך עפעפיה היו סגורים.
השאלה שניקרה בראשי היתה, מדוע בחרה בי?
† † †
