שבתי לעיר לאחר גלות קצרה. שכרתי דירה בצפון הישן, חלקה הבורגני של מרכז תל אביב, הסובל מאותה צפיפות ומחסור בחנייה כמו באזורים אחרים בעיר, ורק הילת הבורגנות היוקרתית מעלה את מחירי השכירות לשמיים. עירי קיבלה אותי בחזרה בזרועות פתוחות, קולות הפקקים, זעקות השבר של נהג שגילה שרכבו נגרר, פרצופים שונים בכל פעם שאני יוצא לרחוב ומסעדות ומקומות של אוכל ככל שתחפוץ נפש קולינרית. דברים שונים כמו גם חדשים, אך נדמה שמעולם לא גליתי.
נ. הייתה מנהלת כוח האדם בחברה בה עבדתי. בראיון הקבלה שלי, הבחנתי בניצוצות של משיכה וכניעה בשפת גופה. כעת היא כבר עובדת במקום אחר, והחלטתי לבדוק את תחושתי לגביה. התכתבנו זמן מה, שיחות ליליות על דא ועל הא, ולבסוף הזמנתי אותה ל"דייט". היה ברור לי שאיני מעוניין בה כבת זוג, אך נראה שנוכל להנות מעט ביחד.
בערב האמור, בחנתי את עצמי במראה, הנה אני יוצא שוב לרחובות העיר שמספקת חוויות אין ספור להולך בה, תיקנתי את צווארון חולצתי, וידאתי שבקופסת הסיגריות יש ג'וינט או שניים ויצאתי ברגל אל הבר השכונתי. הבר שלי לא השתנה זה שנים מספר, אותו ברז בודד של בירה, אותם פרצופים ואותה אווירה מזמינה.
התיישבתי על הבר עם הגעתי, התעניינתי בשמה של הברמנית החדשה שלא הכרתי והזמנתי לשתות. דקות ספורות אחר כך, הגיעה נ', קצת יותר מלאה ממה שזכרתי, עם חיוך מבויש ואור קורן מעיניה. השיחה קלחה, כמו גם היין, ולמשך כשעתיים אפלולית הבר היוותה תפאורה מזמינה לשיחתינו. אכזבתי לא ניכרה על פני כשהבנתי שהערב היא לא תעלה לדירתי. היא ציפתה לדייט שני וידעתי שדבר מעין זה לא הולך לקרות. ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס שיקח אותה לארצות הנכר, רמת גן. היא עוד עגבה עלי והגישה את שפתיה לנשיקה אך אני כבר שמתי פעמי חזרה לביתי.
אבן גבירול בשעות הלילה - מיעוט האנשים הצועדים ברחוב, החשכה בחנויות הסגורות אל מול התאורה העמומה של בר או מסעדה המנקדים את הרחוב מחווירים אל מול תאורתו של אמפם כזה או אחר. צעדתי. מביט, סוקר ושופט, כדרכי, את האנשים ההולכים מולי. לא מסיר מבט מעיניים הבוחרות להביט בי - תחושבת המבוכה של אנשים הנתפסים בקלקלתם מחייכת אותי.
ראיתי אותה כשעברתי ליד הפיצוציה הקבועה שלי, בערך בגילי תמירה ושחורת שיער, היא צעדה לעברי משוחחת בטלפון ועיניה לא משו מעיני. כשהמרחק הצטצמצם, היא פנתה אלי ושאלה "אנו מכירים?". עניתי בלאו, ושאפשר לשנות זאת. היא ציינה משהו על שיחת טלפון וחברה. נטלתי את מכשיר הטלפון שלה, התנצלתי בפני החברה ואמרתי לה שהיא מיד תחזור אליה, ניתקתי וחייגתי את המספר שלי ושוב ניתקתי. "כשתסיימי לדבר עם החברה", אמרתי לה והמשכתי לביתי.
עוד בטרם פתחתי את המעלית הטלפון שלי צלצל. "סיימנו לשוחח" היא אמרה, "היכן אתה?". "בואי!" אמרתי לה וציינתי את כתובתי. מספר דקות אחר כך, נטולי בגדים כשטעמה בפי היא אמרה לי שהיא לא רגילה ל"סוג כזה של מין" ובכלל, היא יורדת רק למי שהיא אוהבת. "מה לעזאזל?!" צרח קול בראשי, "תהנה ממה שיש" לחש קול אחר, שפוי מעט יותר, זה שאני לא נוטה להאזין לו. אך הפעם לא נותרה ברירה - לקחתי את מה שהיה לאשת הפרברים להציע לי.
עד היום איני יודע את שמה.
אגדות אורבניות הינה אסופת סיפורים שבניגוד גמור לשמה, מכילה סיפורים אמיתיים שחוויתי בחצרי, עיר החטאים בשנות מגורי בה. השמות ולעיתים סיטואציות מסוימות שונו מעט על מנת לשמור על פרטיות הדמויות בסיפורים. כל התמונות הינן תמונות פרטיות שצולמו על ידי או שאני מופיע בהן ואין קשר בינן לבין הסיפור.
