הכל החל בטעות. השנה היא 1980, החודש הוא דצמבר, על קרירותו שאינני זוכר, שכן הייתי ילד באותם הימים, ומזג אוויר אינו דבר שנחרט בלבך כשאתה ילד אלא אם מדובר במשהו יוצא דופן כמו סופת שלגים או חום מדברי. בשמונה בדצמבר 1980, עת חזר מאולפן ההקלטות Record Plant, נורה ונרצח בפתח בית הדירות "דקוטה" שבניו יורק ג'ון לנון על ידי מרק דיוויד צ'פמן.
"הזמר ג'ון לנון מהחיפושיות נרצח על ידי מעריץ"
אודות הרצח סיפרה לי אימי, ואני זוכר שהדבר טרד מאוד את מנוחתי. איך יתכן שמעריץ רוצח את מושא הערצתו. חוסר השקט שליווה את טרדות אלו גרמו לי להתעניין יותר ויותר בעבודתו של לנון, להזכירכם, באותם ימים אנוכי ילד שרק החל חובש את ספסל הלימודים, אינטרנט אין ומקורות המידע שלנו הינן ספריות גדושות ספרים ומבוגרים שהסכימו לחלוק איתנו את תובנותיהם.
בחיפושי אחר מידע החלתי אוסף את שיריו של לנון, קורא ומקשיב לקולו שר לבנו או לזוגתו - שירה מלאת תום ותקווה, עד שהגעתי לשיר Imagine. שיר זה גירה את מחשבתי ה"פרברית" - קרא תיגר על מערכות האמונה והערכים עליהם גדלתי והתחנכתי ויצר את הבקע הראשון לחשיבה עצמאית, עד שהוביל אותי עוד טרם חגגתי בר מצווה להחלטה ולהבנה כי אתאיסט אנוכי.
לימים, עת האינטרנט הפך נפוץ והמידע זמין לכל - השלמתי את השכלתי בנוגע לרצח לנון, ונחשפתי לאמת המרה כי הידיעה שטרדה את מנוחתי בקטנותי לא הייתה נכונה וכי צ'פמן הושפע מ"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר.
מאז, סלינג'ר הפך בן לוויה עיקש ונאמן לאפיזודות חולפות ובאות של דיכאוני, מזכיר לי ללא הרף שכל יום הינו "יום מושלם לדגי הבננה".
ואני נותרתי אתאיסט.