"מטריף אבל משתדל להישאר שפוי"

אף פעם לא שמו אותי בפינה

אף פעם לא הבנתי את העונש הזה..

אני יכולה לדמיין כל כך הרבה מצבים בחיים שלי שהייתי שמחה על ההזדמנות לשבת לבד, בפינה, בעצמי..

אבל זה לא בעצמך...

זה כאילו סגור, זה כאילו לבד, אבל זה בכלל חשוף לכל החדר... לכל החדר, חוץ מעצמך..

וזה משפיל

יותר מקשירה

קשירה אתה יכול לתרץ לעצמך.. לספר לך, שאתה פשוט לא יכול להשתחרר אז אתה נשאר..

וככה, זה פשוט חסר כוחות

אתה חשוף, אז אתה נשאר, כי אם תזוז צעד קדימה, תהיה עוד יותר חשוף.. ואם תשאר.. ואם.. אתה חשוף.

והעינים שלך מחרפנות אותי

אתה דופק לי מבטים אבהים שמשתקים אותי, וגורמים לי להצטער על היום שהלכתי ללמוד פסיכולוגיה

כל מה שאני רוצה באותו רגע זה שתעטוף אותי..

אני בכלל לא מינית באותו רגע

אני סתם ילדה תלושה, שצריכה חיבוק כמו אוויר לנשימה   (....) שצריכה אבא, שצריכה להאמין שהיא מוגנת... רק לדקות הקרובות..

אולי זו המהות של השליטה אצלי- תעשה בי מה שאתה רוצה, הכל (לא הכל) .. רק תגן עליי..

הוא אמר בהשרדות שהוא "זונה של חום" .. המילה "זונה" איבדה את המשמעות ביננו, אבל לפעמים ככה אני מרגישה איתך – לא זונה של סמים, לא זונה של כסף, זונה של חום (זו הרגשה טובה, אגב. נוח לי במקום הזה... נוח לי לקבל כי מגיע לי, ולא סתם ככה.. הזנות, עושה אותי שווה... אתה לא מחבק אותי כי אתה מרחם עליי, אתה לא מחבק אותי כי אתה גדול ממני, אתה מחבק אותי כי יש לי מה לתת לך בחזרה. אני תמיד חוטפת אבן בלב כשאתה שם את הזנות הזאת על השולחן – נעלבת עד עמקי נשמתי.. אבל כשהיא אצלי, בידיים שלי, אני לא מרגישה יותר נמוכה... מרגישה עם כוח..)

כשהתחלנו לדבר אמרת שאתה לא מבין נשלטות שיש להן בלוג

אני יכולה לכתוב ספרים אחריי כל פעם שאני רואה אותך

ואני יכולה לכתוב טרילוגיות כשאני לא.

זה אגב השיעורי בית..

לא ההחלטה אם לבקש שתשחרר אותי או לא – אני לא רואה את זה קורה בכלל..

אלא הלדעת מה לעשות עם הכשלא הזה...

כשהגעתי לכלוב, הגעתי ממקום שלא רוצה לחפש עכשיו זוגיות ב"עולם האמיתי".. אין בי כוחות לזה.

לא רוצה שיהיה לי איכפת עם מי אתה במיטה.. לא רוצה שתצבוט אותי העובדה שאתה רוצה מישהי אחרת..

לא רוצה שיהיה לי איכפת אם אתה מתקשר או לא

לא רוצה שהודעת בוקר טוב שלך, היא שתכתיב אם יהיה לי יום מחוייך היום או לא..

לא רוצה .. לא רוצה שהרגשות שלי (שוב) יהיו בידיים של מישהו אחר

אתה מבין, אני לא יודעת להחזיק אותם, את הרגשות. אני לא יודעת מה לעשות איתם. אז כשהם קיימים, הם תמיד חייבים להיות אצל מישהו אחר, כי אני יכולה רק להרוס אותם... וכשהם אצל מישהו אחר, אני יושבת בפינה חשופה, פרוסה להכל וסגורה לעצמי

או בקיצור – אני לא עושה זוגיות. לא ברור לי מה בכלל יש ביננו (שזה די מצחיק. כי משום מה לאנשים אחרים כן ברור.. ) אין לי שמץ של מושג (או אפילו משהו קרוב לזה) לגביי מה שאתה מרגיש

רק אני מרגישה עם עיניים עצומות לרווחה (כן) – הולכת כמו מפגרת ולא יודעת לאן (אני לא מסתדרת טוב כשקושרים לי את העיניים)

זה היה אמור להיות בכלל משהו קליל כזה.. סתם חשבתי על הלילה והתחשק לי לכתוב, כי מלא זמן לא כתבתי.

ואז התקשרת

ואני לא יודעת מה מאפשר לי להצליח לכתוב משהו כזה ולשקול ברצינות לתת לך לראות

ואני מדברת איתך על י', וכמו כלום אתה אומר "פעם הבאה תתקשרי אליי".. וכל הדמעות בעולם נעצרות לי בגרון .. זה מרגיש מוגן. כשהוא בצד השני של הארץ, והקול שלו בצד השני של הטלפון, כשאתה מחבק אותי ואני שומעת את הפחד בקול שלו, זה מרגיש מוגן – ואולי מזה אני כל כך מפחדת.. זו הרגשה ממכרת מידי... ובדרך כלל אשלייתית .. אין חיה כזו "מוגן" אני יכולה לסוע בטרמפים ב4 בלילה ממך הביתה ולחתום לך שלא יקרה לי כלום (ואם כן, אז לא נורא) – כי הדברים האלה לא קורים במקומות לא מוגנים – זה לא כמו שלימדו אותנו, שמישהו יחטוף אותנו בסימטה חשוכה... או לפחות לא רק – אין איך להיזהר, כשזה קורה בתוך חיבוק של הבן אדם שאתה הכי אוהבת.. אז המוגן הזה, הוא הדבר אולי הכי לא מוגן שקיים. הרבה יותר מוגן לעמוד באמצע הכביש ב4 בלילה – הסטטיסטיקות שלי מראות שאולי עדיף לי רוב הזמן לעמוד באמצע הכביש ולקחת טרמפים..

ואיכשהו

עם כל זה

אני לא רוצה שתשחרר אותי.

אני לא בטוחה שטוב לי להיות משוחררת בהיגיון, ואני יודעת בוודאות שזה לא מה שאני רוצה ברגש

ואני רוצה לתת לך לקרוא

ואני יודעת שאני אתחרט

ואני כבר רואה איך כל פעם שאני מרגישה עוד קצת, הלב שלי כבר נשבר מראש עוד קצת

ואז אני חושבת על הפינה הזאת

ועל כמה זה מטלטל מולך

ועל איך אני לא יכולה להתחיל להסביר לך את ההבדל

לא כי להיות עם מישהו זקן עושה את ההבדל – כי אתה, אחר לי... כי אתה שונה....