לפני 9 שנים. 16 בנובמבר 2015 בשעה 14:03
אם החיים היו כמו סרט,
מוקרנים על מסך ענק,
בצבעי טכניקולור,
היתה מוסיקה מלווה אותם.
דרמטית במקום הנכון,
רכה באחר,
קצבית,
עצובה,
שמחה.
לכל סצנה בחיים
המוסיקה שלה,
בשלל כלי נגינה
ומקהלות.
ואז סצנת הסשן.
שם את הסולנית,
זעקות כאב,
צרחות סיפוק,
מלמולי תודה,
ושוב, מוסיקה חרישית.
