זה בלוג סיכום

בתקופות כמו עכשיו

אני מדמה עצמי למשאית זבל.

אנשים נתלים עלי,

קופצים ממני,

מרוקנים לתוכי פחים מלאי אשפה

ולחוצים על כפתור.

כשהכפתור נלחץ,

אני דוחס את הפסולת שבתוכי,

ומפנה מקום לזבל נוסף.

כשהפחים ריקים,

כולם הולכים הביתה

ואני נוסע להתרוקן במטמנה.

הדימוי הזה הוא היחיד שמתקרב

אבל התכולה שונה.

לא מרוקנים לתוכי פחי אשפה.

אותי ממלאים בחלומות מנופצים,

בכאב,

בדמעות.

הרבה יותר כבד מזבל.

דרך אגב,

עדיין לא מצאתי מטמנה להתרוקן בה.