לפני 6 שנים. 4 בספטמבר 2017 בשעה 4:56
את נשאת מעם.
מתמרת מעל החיים.
צופה בסביבה ממעוף הציפור.
את בלתי מושגת,
מסתגרת בחומות שתיקותייך,
בוערת בבערה פנימית
שמכלה כל מי שמתקרב.
את מרחפת,
בבדידות מזהרת,
נושאת את זר הקוצים
בגאווה על ראשך,
כאילו את גאה בכך.
ואני אכנס לוך חומותייך,
לתוכך,
ואז תהיי חופשייה לנוח.
