זה בלוג סיכום

כבר ערב.

השמש נאספה אל בין גלי הים.

השמיים שהאדימו רק לפני זמן קצר

השחירו.

חושך,

דממה נטושה.

הצלילים היחידים שאת שומעת הם צליל פסיעותייך

ופעימות ליבך, שכאילו מנסה להחלץ מחזך.

את כל כך רוצה לצעוד לעבר עיגול האור המרוחק, אבל את יודעת שאסור לך. את ממשיכה לפסוע, הלוך וחזור, כשהפחד מטפס בתוכך גבוה יותר עם כל דקה שחולפת.

הנשימה קשה עליך. את מרגישה את האויר הקריר מלטף את גופך הערום מתחת לשמלה. ועדיין, נאמנה להוראה את צועדת לאורך המדרכה החבולה לאורך הבנין.

לפתע,

שתי ידיים אוחזות בך.

האחת מכסה את פיך, השניה סביב מותניך. הצעקה שנפלטת ממך נבלעת בכף היד הגדולה.

את מתנערת, מנסה להמלט, ואז את שומעת את הקול הנמוך מלטף את אוזנך.

"בואי מתוקה שלי" ואת באה. עדיין רועדת.

"השעני עם ידייך על הקיר" מצווה הקול, ואת מצייתת.

את מרגישה את שמלתך מופשלת. רגל נתחבת בין רגלייך ומפשקת אותן.

היד על מותנייך מושכת אותך מעט לאחור, גורמת לעכוזך לבלוט.

את מרגישה את הזיקפה מונחת בין לחיי עכוזך, מתנשמת ואת נחדרת.

דמעות הקלה זולגות, כשאת מתמכרת לעונג.