לפני 6 שנים. 8 בנובמבר 2017 בשעה 12:56
אני נותן לך ליפול לתהום.
בתחילה, את אחוזת בעתה.
פנייך מעוותים בפחד,
ידייך נשלחות לאחוז במשהו.
אחר כך,
את משלימה.
שלווה,
נפרדת,
את מצפה לחבטה של הסוף.
חשיכה,
אין תחושה,
שקט.
שלוות אין קץ.
לא כואבת,
לא זוכרת.
את צפה.
ואז...
את מתעוררת בזרועותי.