פשוט אני

לא תדע לזהות אמת גם אם היא תרקוד לך ערומה מול העיניים.

אידיוט

קוראים לי ....... ואני מכורה.

לא קל להודות בכך. אפילו קשה.

משפיל.

אני חושבת על כל ההישגים שהשגתי בחיי, ההצלחות, הרושם שהשארתי. בסופו של דבר הכל מסתכם בשורה אחת:

קוראים לי ........ ואני מכורה.

מלחמה שלא נגמרת. מתישה אותי וגובה ממני מחיר יקר. מנסיון גמילה לנסיון נוסף, כוחותיי כלים, אמונתי בעצמי מתרסקת והמציאות טופחת שוב ושוב על פניי.

בסופו של כל נסיון כושל שכזה אני צופה בעצמי מהצד. מוחי צלול וחד ורק גופי כמו מסומם ונוזל. אני שלולית. הקולות שבראשי מלגלגים עלי. פאתטית. עלובה. חסרת חוט שדרה. כמה עוד תנסי? מתי תשלימי? את מכורה!

ההודאה הזו בכישלוני מדכאת אותי. הגוף שלי עייף. כואב. המוח סחוט. מחוק. כמו מסוממת. רוצה את המנה שלי. מחר אתמודד. מחר אשא בתוצאות. מחר... 

אני יודעת שאין דרך קצרה להיגמל. אני יודעת שעלי לחתוך. חד וכואב. לקטוע. אבל כשאני נקיה, נדמה לי שניצחתי. הנה, כבר x שבועות/חודשים/שנים בלי, אני כבר חזקה. אני יכולה. רק טעימה קטנה. הרי התשוקה כל הזמן שם.. אז לא נורא, הפעם אדע לשלוט בהתמכרות. אני אנהל אותה ולא להפך. הפעם אני חכמה! ושוב מוצאת עצמי לכודה באובססיה שמנהלת אותי ומורידה אותי על ברכיי, כמו מזכירה לי את היותי מ כ ו ר ה !

אז שוב על ברכיי. מנסה להתרומם, למצוא אחיזה. שוב מתחילה ספירה. 

קוראים לי ........ ואני מכורה.

*עכשיו תורכם להגיד "אוהבים אותך ......"

I can fly high

I can go low

Today I got a million

Tomorrow I dont know

כמעט טבעתי. זה קרה בים ואפילו במים די רדודים. כנראה נקלעתי למערבולת. לא הבנתי איך זה קרה אבל פתאום הרגליים איבדו אחיזה. לא לגמרי היה ברור איפה ה"למעלה" ואיפה ה"למטה". חטפתי פתאום מכה בראש ותוך כדי נסיונות נואשים להבין מה קורה, קלטתי שנחבטתי בקרקעית. המחסור בחמצן היה מכריע. הרגשתי אני נחנקת. החלק העליון של בגד הים נתלש ממני ואת התחתון תפסתי בקרסוליים. התחושה היתה ממש כאילו אני במכונת כביסה. באופן מוזר, תוך כדי אני גם מהרהרת בכך שלא אוכל לצאת מהמים ללא חלק עליון, ותוהה אם כך תימצא גופתי צפה במים נטולת חזיה... ואיפה לעזאזל המציל?? הצלחתי להיעמד על הרגליים בוכה, משתעלת והמומה, וקירטעתי החוצה.

ככה אני מרגישה עכשיו

שקרנים!

בהתחלה נעלבתי. 

אחכ זה כבר הפך לפגיעה באגו. איך אתה מעז לא להתקשר??

כשחלף עוד זמן (רב!) והתקשרת, (פעם, ואחרי שסוננת בגסות- עוד פעם, ושוב) התחושות התחלפו באי אמון. 

איך יתכן? אתה?!? האדם הרגיש והאיכפתי, זה שלא מתיישב עד שמחבק לשלום, זה שתמיד מביע התעניינות כנה? הכיצד?!?

איך יכולת להיות כל כך חסר רגישות? איך הרשית לעצמך להתייחס בכזה זלזול וחוסר איכפתיות? איך העזת, אחרי מה שהיה בינינו?????

באמת חשבת שאחרי הכל שוב אקבל אותך ברגליים פתוחות וכוס מטפטף, מוכנה לסשן נוסף? זה לא היה חלק מהדיל בינינו. בשום שלב לא הובהר שאתה תהיה המניאק ואני אספוג (גם) את זה. חשבתי שאתה בן אדם. נוכחתי שאתה אכן בן אדם. מלא פגמים וחולשות. וזה לא מתאים לי. חתכתי.

בשיחה האחרונה הפתעת אותי. עניתי בלי לשים לב מי המתקשר. אילו ראיתי שזה אתה הייתי ממשיכה לסנן אבל נתפסתי לא מוכנה. גם אתה הופתעת. אפילו לא הסתרת זאת. "אה ענית לי?" שאלת בפליאה ואני עוד שאלתי "מי זה?". ידעתי שזו השיחה האחרונה. כששאלת מתי להתקשר שוב ועניתי "בהזדמנות" היה ברור גם לך שלא יהיה המשך. גימגמת משהו וניתקנו.

רק דבר אחד מפליא אותי עד עכשיו:

לאורך כל הדרך לא שאלת למה. חיכיתי לשאלה הזו. הייתי מסבירה לך. מספרת לך איך הרגשתי ולמה גרמת. אך אתה מעולם לא שאלת והתשובה נותרה נעולה בתוכי.

כשזה עוד נמשך, תהיתי איך ניפרד. מה יקרה לקשר שלנו אחרי. אני שמחה שזה הסתיים. עכשיו אני יודעת.

הלב שלי עדיין 

ריק

עכשיו

אתה יכול 

להעלם