פשוט אני

קוראים לי ....... ואני מכורה.

לא קל להודות בכך. אפילו קשה.

משפיל.

אני חושבת על כל ההישגים שהשגתי בחיי, ההצלחות, הרושם שהשארתי. בסופו של דבר הכל מסתכם בשורה אחת:

קוראים לי ........ ואני מכורה.

מלחמה שלא נגמרת. מתישה אותי וגובה ממני מחיר יקר. מנסיון גמילה לנסיון נוסף, כוחותיי כלים, אמונתי בעצמי מתרסקת והמציאות טופחת שוב ושוב על פניי.

בסופו של כל נסיון כושל שכזה אני צופה בעצמי מהצד. מוחי צלול וחד ורק גופי כמו מסומם ונוזל. אני שלולית. הקולות שבראשי מלגלגים עלי. פאתטית. עלובה. חסרת חוט שדרה. כמה עוד תנסי? מתי תשלימי? את מכורה!

ההודאה הזו בכישלוני מדכאת אותי. הגוף שלי עייף. כואב. המוח סחוט. מחוק. כמו מסוממת. רוצה את המנה שלי. מחר אתמודד. מחר אשא בתוצאות. מחר... 

אני יודעת שאין דרך קצרה להיגמל. אני יודעת שעלי לחתוך. חד וכואב. לקטוע. אבל כשאני נקיה, נדמה לי שניצחתי. הנה, כבר x שבועות/חודשים/שנים בלי, אני כבר חזקה. אני יכולה. רק טעימה קטנה. הרי התשוקה כל הזמן שם.. אז לא נורא, הפעם אדע לשלוט בהתמכרות. אני אנהל אותה ולא להפך. הפעם אני חכמה! ושוב מוצאת עצמי לכודה באובססיה שמנהלת אותי ומורידה אותי על ברכיי, כמו מזכירה לי את היותי מ כ ו ר ה !

אז שוב על ברכיי. מנסה להתרומם, למצוא אחיזה. שוב מתחילה ספירה. 

קוראים לי ........ ואני מכורה.

*עכשיו תורכם להגיד "אוהבים אותך ......"