התכוונו ללכת לקולנוע הערב, אבל הסערה שהשתוללה בחוץ השאירה אותנו בבית.
אני הלכתי להכין לנו קצת פסטה ואת בינתיים מצאת מצאת סרט אימה נחמד בפופקורן טיים.
הסרט היה מטופש למדי, למען האמת. קשקשנו הרבה ואפילו צחקת על הסרט, אבל לבסוף הוא השתלט עלייך.
הנחת את האוכל בצד. התכרבלת לתוכי בפחד, עינייך מרותקות למסך.
ילדה קטנה נעה בחשיכה. אוחזת בידה של אחותה הגדולה. פוסעות יחד בין העצים. נשימתך נעתקה לכל קול עלה יבש, כל ציפור פורחת, כל ענף נשבר.
הן מתקדמות באיטיות במורד השביל. אור הירח מתעמעם ככל שהרחיקו אל תוך היער. כל צעד שלהן מלווה בקול פצפוץ עלים על האדמה. את המהום הליכתן מלווים קולות היער. ינשופים, עטלפים, תנים, צרצרים. בתוך ערבוביית הקולות הן מבחינות בקול עמום של צעדים נוספים מתקדם יחד איתן. הן מביטות זו בזו, ונעצרות. קול הצעדים נעצר. הן ממתינות רגע, וממשיכות ללכת. כעת קול הצעדים נשמע בבירור. הן נעצרות בשנית. מחליפות מבטים מבועתים. קולות הצעדים כעת נשמעים מטרים ספורים מאחוריהן. הן מסתובבות לאחור בבת אחת ו- בלאק.
לא העליתי בדעתי שכזאת צרחה יכולה לצאת מהגרון העדין שלך.
התמונה לא חוזרת. רגע נוסף עבר, ואנחנו מבינים שזו לא הפסקה קולנועית. זו הפסקת חשמל.
את כולך נסערת. מתכרבלת חזק יותר לתוכי. מחפשת מקום בשביל כל התסכול והפחד.
אני מחבק אותך, ואת מנסה להכנס כולך תחת כנפיי.
את מנסה לברוח אל אזור הנוחות שלך. אני רואה את זה בא.
"את רוצה שאקשור אותך?" אני שואל רטורית.
את מהנהנת בראשך. "כן בבקשה" וקולך חנוק מדמעות.
אני מרים אותך בעדינות. מושיב אותך על הכיסא, ומכסה את עינייך בצעיף.
אני קושר את ידייך מאחור, את רגלייך זו לזו. מהדק אותך אל מוטות העץ.
אור כתמתם נכנס מן החלון ונופל על פנייך.
"איפה אני?"
"את נמצאת בתוך מרתף של טירה ענקית. הטירה עתיקה מאוד ובנויה כולה מתחת ליער. איש לעולם לא ימצא אותך כאן."
"מי אתה? איפה אחותי? למה אני קשורה כאן?"
"די עם השאלות."
"איפה אחותי?!"
"אחותך הצליחה לברוח. אבל לפחות אותך תפסתי."
"לא לא! בבקשה אל תפגע בי!"
"אני לא רוצה לפגוע בך, ולא אעשה לך כל רע אם תתנהגי יפה. את שלי עכשיו."
"אני אתנהג יפה!"
"את זה עוד נראה. את רעבה?". ניחוש מוצלח. היית מורעבת כשהגעת הביתה ולא אכלת כלום.
"כן. מאוד! יש פסטה?"
אלוהים. פסטה? את בטירה מכושפת. טוב שלא ביקשת גם קטשופ.
אני הולך להביא פסטה חמה מהסיר.
"נכון שאני רכוש שלך", את מרימה את קולך לכיוון המטבח, "אבל אני אשאר על הכיסא הזה כל החיים?"
"לא…" אני חוזר ומציץ מן המטבח לכיוון הסלון. הבעה אמביוולנטית מופיעה על פנייך.
"את רכוש שלי. אבל את רשאית להסתובב בכל רחבי הארמון". הפרצוף שלך מחכה למשהו.
"כבולה בשלשלאות. עירומה".
אוקי, זה עשה את העבודה.
קול הנשימות המתרגשות שלך נשמע עד למטבח.
כמה שאני מכור לקולות הנשימה האלה שלך.
אני חוזר לסלון עם צלחת פסטה חמה. אבל אני לא יכול להסיר את עיניי מהפרצוף היפה והנרגש שלך.
מוציא מזלג ובא להאכילך, אך לסתותייך נעולות.
"אני לא רואה שאני כבולה בשלשלאות", לחשת לי.
המשך יבוא. אולי.