זאת הייתה סתם עוד שיחה.
אחת כזאת נחמדה שמנעימה את הזמן. באותו זמן פשוט לא ידעתי....וגם לא את. שהשיחה תהפוך למשמעותית יותר....בשבילי.
בדיוק היום התקנתי אפליקציה שלא התחברתי אליה המון זמן. רק כדי שנוכל לדבר מחוץ לכלוב.
ושם ישבה היסטוריה של שיחה שניהלתי בעבר עם שולטת אחרת. עוד אחת שהייתה לי איתה התאמה מינית, אבל לא יותר.
תאימות טכנית שאולי הייתה טובה מספיק אם היינו רובוטים. אבל אנחנו לא. אני לא רובוט והיא לא.....היא לא את.
ואז נזכרתי בשיחה הקודמת שלנו כשאמרת לי "יש לך עוד הרבה ללמוד ילד" ושהבנתי שזה נכון.
ונזכרתי בשיחה שלנו היום כשאמרת לי שאת רוצה מישהו שיוכל להפגש איתך בסופ"שים. ושם....שם כבר התחלתי לעוף.
את כל כך אמיתית ומקבלת שהצלחתי לדמיין את עצמי נפתח בפנייך. מגלה לך את הסודות הכמוסים ביותר שלי. כאלה שאני עדיין מכחיש בעצמי.
הכל היה בדימיון, אבל הרגיש כל כך אמיתי. גם כשהפשטת אותי.
גם המכה הקטנה קצת כאבה. אבל זאת הייתה אשמתי. התרגשתי. אבל את רצית לנעול את הכלובון. אני מודה, זה הגיע לי.
הוא לא כל כך הפריע לי בהתחלה. אבל אז רצית שאקלח אותך. והריח שלך הטריף אותי והעור שלך כל כך רך ופתאום הכלובון הזה כבר לא מספיק גדול כמו שהוא היה לפני רגע.
הרגשתי כמה את נהנית כשירדתי לך. זה לא היה רק בגלל האקט. זה גם היה בגלל שידעת שאני נותן לך עוד חלק ממני. נותן מרצון. וההנאה שלך דירבנה אותי לא רק לתת, אלא לתת את הכל.
הייתי בכזאת אקסטזה מהמחשבות שדילגתי על המנוחה בכפיות וכשהתחלת להצמד אליי ברמיזה שתיכף הגיע הזמן להמשיך. יכולתי רק לראות אותך מעליי. חיוך של מלאך זדוני. חיוך שאומר "אני יודעת שאתה רוצה לתת ואני כאן בשביל לקחת".
ואז כשבעלת אותי בפעם הראשונה, שנינו ידענו שזהו. אני שלך.
ואז פתאום נזכרתי שאת בכלל מדוכדכת.
ורציתי לשלוח לך הודעה. לספר לך הכל. אולי אם תדעי תרגישי קצת יותר טוב.
אבל את בכלל יצאת לבלות עם חברות.
ואני.....? אני בבית מת להוציא את הכל. אבל אי אפשר. אין למי לספר חוץ ממך.
ואז כשלא יכולתי לשמור את זה יותר, הוצאתי. סיפרתי הכל.
כאן.
בשבילך.