היום שוב דיברנו בטלפון. זאת לא הפעם הראשונה. אבל הפעם גם הייתה הצהרת כוונות.
הצהרת כוונות שבסופה נשארו הרבה סימני שאלה.
ואז קצת לפני חצות הגיע הזמן לעשות טיול עם הכלבה. טיול קצר של כמה דקות.
את עדיין קצת מדוכדכת ולא בטוחה מה את רוצה. ואני לא סתם אמרתי שאני כאן כדי להיות כל מה שאת צריכה.
ואולי זאת טעות? אישה מדהימה לא מכירים כל יום. ומה אם לילה אחד זה באמת כל מה שאת צריכה?
הרי אמרת לי בעצמך, נתת לי את האפשרות. אם תדחף לכיוון אחר יותר בטוח שנבסס את הקשר למשהו קבוע.
שאלה שעלתה בשניה ושניה אחרי כבר נעלמה.
זאת מחשבה אנוכית. לאישה כזאת לא מגיע להיות מדוכדכת. אני אהיה מה שהיא צריכה ומה שלא יהיה אחרי, אני תמיד אדע שבזכותי היא חייכה.
נזכרתי איך שהפתעת אותי כשאמרת לי שליתר ביטחון להביא קונדומים. ואני? אני קצת דפוק.
חצי שעה של הליכה ואני בכלל לא חושב על חדירה. כלומר כן....אבל....לא אלייך. דווקא אליי.
זה משהו שאת בדרך כלל לא מדברת עליו בטלפון לפני פגישה ראשונה. אבל אני מבין, את כרגע לא במקום הטבעי שלך, את במקום אחר.
ואני עניתי בשיא הטבעיות שאין בעיה ומודה שקצת חייכתי כששמעתי בקול שלך את ההפתעה. לא ציפית שאסכים. לא ככה, לא בטבעיות ובלי שכנוע.
אבל זה בגלל שלא הבנת. לא הייתי צריך לחשוב על זה. אני יודע שביקשת מסיבה אחת פשוטה. כרגע, זה מה שאת צריכה.
אבל היו לך עוד סימני שאלה. לא נפגשנו לפני. שנינו יודעים שגם למראה הפיזי יש השפעה.
אבל אני יודע שאני נמשך אלייך. ולא לקליפה. רק אל תהססי. תהיי מי שאת. אמיתית פתוחה ומקבלת מצד אחד וישירה ואסרטיבית מצד שני.
אני לא יכול לתת אם את לא בטוחה שאת רוצה לקחת. את תהיי את, ואני...? אני אהיה מה שאת צריכה.
לרגע אחד התעוררתי. אף פעם לא הייתי פה. באמצע הלילה אני הולך עם הכלבה ליד אתר בניה.
הכל חשוך ורק טיפת האור מגיעה מהכוכבים וקצת מהפרוג'קטור על המנוף.
כמה צעדים ושוב אני שם. איתך. אני יודע שאת אוהבת שיורדים לך. מבחינתך זה חובה.
אבל בשבילי זה קצת יותר מורכב. הרי רק לפני כמה חודשים זאת הייתה הפעם הראשונה.
ואת יודעת שהיא לא הייתה טובה. אפילו גרועה. ואת תהית ועכשיו גם אני, מה אם זה יהיה ככה גם הפעם.
ושוב אני מוצא את עצמי מגחך. הרי פעם קודמת זה בכלל היה בשבילי. לא בשבילה. אבל איתך זה שונה.
אני רוצה שתחייכי. שתהיי שוב שמחה. ואוראלי זה משהו שאת צריכה. ולא סתם הבטחתי שזה מה שאהיה. זה מדרבן אותי ואני תוהה מה הדרך הכי טובה?
היא מעדיפה בישיבה? בשכיבה? אולי בכלל לא על המיטה?
פאק. כבר הולכים כמעט שעה. בחושך ליד אתר בניה ואני הולך עם זקפה.
מה עושים? אני כבר עכשיו כל כך מגורה מהמחשבה. במצב הזה אני עוד צריך להחזיק את עצמי מחר?
אבל את יודעת יותר טוב. אמרת שאסור. אולי גם לא מחר.
ובאותו רגע ידעתי שאני צריך לכתוב את הכל. לא בשביל להוציא. בשביל להוכיח לעצמי. אם אני יכול לכתוב את זה ולהחזיק כמו שהיא ביקשה אז מגיע לי.
מגיע לי להיות מה שהיא צריכה.
הנה הגענו הביתה ועדיין נשארה שאלה.
יום שבת היום......מאיפה אני משיג חומר סיכה?
