אני ואני.

כניעה ושליטה היא חלק בלתי נפרד בכל מערכת יחסים, בעיקר זאת שבין גברים ונשים. היא יכולה להיות מינורית או כזאת שמכריעה את היחסים. יש בי צד שמחפש להרגיש כנועה, שיכבשו יכניעו ישלטו. שידעו מה טוב בשבילי. מתי. ועם מי. יש משהו משכר במעמד של אשה מול גבר שמנצל אותך מינית. יש תחושה של עוצמה שמגיעה. בהיבט מסויים את יותר חזקה. כי את קטנה, פגיעה ונקייה. בגלל הדואליות והעודפי אישיות שבי קשה מאד להגיע איתי למקומות האלו.  יש בי עוד צד שקשה לי יותר לעבור אליו זה יחסים פשוטים, נעימים, ממצים. בלי כובש ונכבש. בלי הרעש געש הזה. בלי להנות מהחנק. זה שהמין האולטימטיבי טמון בתוך מבט נטול מגע. לשכב ביחד במיטה בלי לגעת ורק להסתכל בעיניים. להרגיש כפות ידיים. משהו איטי איטי שיכול להתקיים גם במציאות חסרת רבדים גופניים. עד לפורקן. יש בי את הצד הזה שמחפש לדחוס כמה שיותר חוויות בחתיכת הזמן שיש לנו. להרגיש את נעיצת השיניים והמיץ המטפטף. אין לי שום בעיה בחיפש אחר יחסים מיניים חטופים, מזדמניים, חצי אקראיים, מצב החיפוש והערגה מוטמע בי. זה הסטדי סטייט שלי. עם זאת יש מחיר להבאת עצמי כל הזמן לגירוי גבוה יותר. זה גם מקהה, לא רק מחדד. יש לי משיכה לקצוות ולניסויים על עצמי. הצורך הזה לקחת דברים עובדים, מתפקדים לעשות ההפך ולראות 'מה קורה'. אבל תמיד נדמה לי שמעבר לכל הרציונליזציות האלה, ישנו מצב הצבירה של הגוף, התחושה המבעבת בו שהיא המולכת האמיתית וכל השאר כפוף לה.