לגוף שלי יש חיים משלו, הוא מנותק מהראש שלי. לעיתים קרובות הוא צועק, צורח, זועק ומתחנן. אני נשכבת על הרצפה הקרה ואז הכול נהיה שקט פתאום, כל המחשבות שבמוחי מתנדפים לאוויר. אני דוחפת את האצבעות שלי לכוס, עמוק לכוס. האצבעות שלי טובעות בפנים. הבגדים כאילו נפשטים מעצמם ואני שוכבת על הרצפה הקרה וזזה כאילו נכנס בי שד. אני רואה בראשי את הבחורים האלו צופים בי, בחורים גבוהים, חזקים ובטוחים בעצמם, בחורים קצת יותר הססניים עם מבט ביישני ולחיים סמוקות. אין להם הרבה במשותף חוץ מהזין הזה שתלוי להם בין הרגליים. כולם מביטים בי, מביטים בגוף הזה שלי שמתנענע למעלה ולצדדים. מביטים בי גונחת על המרצפות הקרות שחובטות בגבי ובנפלאות תנועת האגן שלי. יש להם מבט כזה בעיניים, חולני כמו שלי, כאילו הם דמות מצוירת שנפלה מאיזה צוק וכוכבים מטיילים לה מסביב לראש. זה מוזר איך דווקא ברגעים האלו דמות מצוירת נכנסת לי לראש ולפתע כל הגברים מתנדפים, הגבוהים והנמוכים, החזקים והצנומים. האגן שלי מפסיק לזוז והמרצפות איבדו כל ערך מוסף מלבד משטח קשיח עליו צועדים אנשים.
כשהוא רואה אותי אני אומרת לו שהחיים שלי הם קומדיית סלפסטיק רבת היקף, כמו סרט מצויר רק שהדמויות לא לובשות תחתונים, וקמה מהמרצפות הקרות.
