ומה כבר ביקשנו לעצמנו? מקום אחד בטוח, שבסוף היום נוכל להגיע אליו, להניח את הראש ולכבות אותו. ביקשנו בן-אדם אחד שיפנה לנו מקום, בחיים שלו, בארון שלו, בלב שלו, בן-אדם אחד שיצליח להכיל אותי, שיצליח להכיל את ההכלה שלי, הנתינה שלי, מישהו שירצה אותי קרוב קרוב. רק אותי. ואז בא מישהו כזה. ולראש לוקח זמן להיות מונח, לנשימה לוקח זמן להירגע ולהאט, לגוף שלי לוקח זמן להתרגל מחדש לאהבה. ואני מבקשת, תן לי דקה להתרגל אליך, ואתה לא מרפה, עוטף אותי, אוהב אותי. ולרגע אני באמת מאמינה, באמת משחררת. לרגע אחד מפציע בי חיוך אחר, שונה מכל החיוכים המדהימים האחרים שלי. חיוך שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. ואני שם. איתו. ובתוך תוכי אני יודעת שזה חלום, משהו בפנים אומר לי לרוץ, אבל אני נשארת, נותנת עוד חלק מהלב שלי לך. עכשיו אני תוהה לעצמי אם כשיגיע הבטוח האמיתי שלי יישארו בי מספיק חתיכות לב לתת לו.
