שמש נצחית בראש צלול

 צ'ילי מרגישה מוזנחת, אז באתי, במהרה, להכניס בה קצת חיים וחיוכים. בדרך הבייתה עצרתי ביישוב שמשקיף על שדות חרושים. והם פרושים באופק, חולשים את העין ומחלישים את הלב, וכל האוויר והיופי עושה לי לרצות לעשן. זה פרדוקס רציני, איך דבר טוב גורם לי לרצות רע, ודבר רע גורם לי לרצות לעשות טוב. נאמר, כשאני נעצבת פתאום בא לי לאונן. בא לי לגמור את עצמי לדעת, מהמקום הכי אמיתי של הכאב הזה. ואולי זה בעצם הסוד הגדול, הרע בצד הטוב, האיזון העדין הזה בתוכנו ועם האחר.

התכוונתי לפרסם פוסט על איך זה לרדת לו, אבל המילים כבר לא התאימו. לא היו שלי לחלוק אותן. הן הפכו לשל מישהי אחרת, מישהי מסיפור שלי על עצמי.

ופתאום הבנתי.

אני לא כלבה. גם לא מלכה. אני חתולה. כלבות וחתולות הן שונות בתכלית. כלבות מתמסרות מהר, כל שצריך הוא להושיט יד, להתקרב לאט ובמהרה לזכות באמונן ובזחילתן המתמסרת.

חתולות זה סיפור אחר לגמרי. אתם מבינים, אנחנו קודם מתרחקות. העיניים החתוליות בוחנות, אנחנו מסתובבות, כמו בלרינות על קצה האצבעות, אנחנו לא מתגודדות, כל אחת לעצמה היא, בכל אחת נפש שונה ומפרפרת, שערורייתית ומופלאה. וההליכה, איטית ומדודה, בצעדים שמפחדים להיטרף, מביטות בכם, כשהראש מוטה מטה, מחפש את הסכנה שבכם, והיא תהיה זו שתמשוך אותנו פנימה. ואז, לאט לאט, נתלטף, נבחן תגובתכם, נלקק, ונביט בניצוץ שבעיניכם. ועם כל רגע שעובר, העיניים צרות טיפה פחות, והגוף מבקש טיפה יותר.

עיניים קדימה, שכמות באוויר וידיים מחזיקות זו את זו מאחורי גו זקוף. והכל, אבל הכל, לטובה.

 No doubt about it.

חום הגוף שלי עולה. מהחולי, לא משהו אחר. אני מרגישה את הדפיקות הפנימיות בתוך הראש שלי, את החום מתפזר בתוכי מהר משציפיתי. אני מוציאה אותו מהארון ומחדירה אותו אליי. עמוק. ידעתי שאני רטובה גם בלי לגעת, אני תמיד חרמנית כשאני חולה. גניחות קלות יוצאות מהפה שלי, האגן שלי מתרומם מעצמו, והעיניים מתחילות לזלוג לי. כאילו מישהו פתח בי ברז דמיוני כולי מטפטפת. והן יורדות, גדולות ובוכות עליי, ענקיות וצונחות, על הכרית, על החזה שלי, על הידיים שמנסות להשתלט עליהן. ואני רוצה לגמור, אוי כמה שאני רוצה לגמור, ואני יודעת שאני חייבת להרגיש אותו על הדגדגן שלי. אז אני מוציאה אותו, וכל הרטיבות נימוחה לי על הדגדגן, ואני בוכה, בוכה על עצמי, בוכה על היופי שלי, בוכה על האומץ המטומטם שלי, על האמונה הטיפשית, בוכה על החרמנות שלי, בוכה על האמת שהיא אני. על האמת שכל הזמן מוותרים עליה. ואני עוזרת עם הידיים, מרגישה את החמימות של הדמעות שלי עוטפת לי את הצוואר, כמו מלקקות אותי, בעצבות וכמיהה מדהימה, לימים טובים יותר. אני גומרת בנשיכת שפתיים. ככה היית צריך לראות אותי. גומרת כשדמותך מידמדמת בי. רגע לפני שקיעה.

אני חוזרת הבייתה, סופסוף, משייטת בין עמקים מקבילים בחושך מוחלט, האורות היום החליטו להישאר כבויים, לכבודי? אני תוהה.. אני אוהבת את החשיכה הזאת של הלילה, אני אוהבת להרגיש את המעוף מתחת לרגליי, את הrush הזה. אני יושבת לבדי במושב הנהג, ומרגישה משהו מעקצץ לי ברגל ימין, זאת הנוהגת, אני מושיטה יד ומנסה לסלק את הדבר, אבל מרגישה משהו גדול ושרירי, מעקצץ בי דגדוגים ועולה במעלה הרגל שלי, אני מכווצת בתוכי חיוך, ורואה אותה נעמדת לצידי, ליד ההנדברקס, זקופה וכמעט חתולית, מזיזה את צווארה, גרונה, מה שזה לא יהיה, הנחשה הפרטית שלי. אני מתחייכת גם מבחוץ, היא מקרבת צוואר ארוך ואני מושיטה את ציפורן האצבע הארוכה שלי, מגרדת לה את הגחון, כמו שהיא אוהבת. היא תחליף לי ערוצים ברדיו עד שאנזוף בה, תתחכך לי ברגל עד שאטפטף ותתמוסס בתוך ראשי ברגע שאכנס לחנייה שלי הפרטית.

ואני, אני מלקקת שפתיים דשנות, ומתענגת על העובדה שגם אם לנצח אהיה לבדי, הדמיון שלי לעולם לא יעזוב אותי.

גבריאל בלחסן. סיפור אחד על אדם אחד בחיים מטורפים.

אני בתוך הצינורות, אתה מנסה להכניס אותי לצינורות שלך, שוכח שיש לי צינורות משלי. תיקח אותי ביחד אל תוך הצינורות, האחרים, האחדים, מטורפים, ונוזלים מתקרות, משתכשכים במוזיקה של גיהנום, בלי אושר עם הרבה קולות, הסתיו שיסלק את הלכלוך, החלומות הכי יפים שיש, ושלמות של זיכרון, ואמת אחת צרופה. וכל הזמן שאפשר, וחיבוק, וטירוף. והמחשבות מרוקנות את עצמן מעצמן, הדיבור מתבהר, מתחולל בי, איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף, אבל בעצם על הרצפה, מסומם, שיכור מהרוח.

מדהים איך ברגעים נדירים אנחנו משחקים תפקידים שונים.

להקשיב ולגמור. פעם אחר פעם אחר פעם. 

בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה בכלל בטעות. אני הייתי כבר בפיג'מה אחרי יום עמוס כל טוב, כשהתקשרת והכרזת שאין זמן טוב יותר להיפגש מהיומולדת שלי. ואני, בטעות, מהעייפות והאופורייה והעצבות של היומולדת, הסכמתי.

נכנסתי לאוטו, נדמה לי שלבשתי שרוואל סגול רחב מידיי וגופייה הדוקה מידיי, התיישבתי לידך, והרגשתי את הרעד מתחיל לחרוש בגופי.

ממה פחדתי? עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נראה לי תמוה. ממך פחדתי? אולי מהסיטואציה, אני מניחה. זה הסבר הגיוני יותר בעיניי.

אמרת לי את ה'שלום' המפורסם שלך, אני חייכתי, ברחתי ממך עם המבט שלי, ואתה קיבעת את העיניים שלך בי. בכולי. לא זוכרת אם סרקת אותי, אני בטוחה שכן. למרות שידעת עוד לפני שנפגשנו, אני יודעת שידעת. ידעת מי אני, ואיך אני נראית, ואיך הקימורים שלי מרגישים, ידעת איך אני אוהבת שנוגעים בי, ואיך אני מנשקת, ואיזו מן ילדה ואישה, ומלאך ושטן אני. אני יודעת את זה עכשיו. ידעת את זה עוד לפני שנפגשנו. עוד לפני שידעתי שאתה יודע.

אחר כך הבאת לי גלידה, כזאת מתוקה מתוקה, שטיפטפה לי על החזה. כזאת שמעלה את החיוך הזממני שלי. ליקקת אותי שם, ברגע הזה. הצבעים שלנו התערבבו, כמו הלבן של הגלידה עם האדום של הסירופ. אבל המשכת לנשק אותי, ועיניך פקוחות, מביטות בי. אני כבר נתתי לעצמי להיסחף, להיות בידיים שלך הכי קטנה שרק יכולתי, הכי קטנה שנהניתי.

אחר כך הפתעת. רעדתי ממבוכה והתרגשות. קטנה ומופתעת, מפוחדת שוב. וכיבית את האור לבקשתי, וחרשת בי מזימות, ותפרת בי כיסים, כאלו שיכילו אותך, ועצמת עיניים, ונשקת לי, לכל חלק בגופי ונשמתי. וידעת אותי. בדרך התנ"כית המדהימה, של חיבור גוף לנפש, ונפש אל נפש. ואני גוועתי אליך. ואתה לא הצלחת להרוות אותי. והכיסים שתפרת בי לא הספיקו לשנינו. המקום כילה אותנו. ומאז אותו חיוך מוכר, עצוב. ואני רוצה להרים לך את הראש עם האף, ולהביט לך בעיניים שלך בביטחון מלא, גם אם הן דומעות, ולחייך אליך, באמת הזאת, הכנה והמדהימה.

אחר כך אתה תתרחק ואני אשוב לענייני,

פתאום תיעצר, תסתובב אליי, ותשאל

'תתגעגעי אליי?'

אני אחייך כמו ממזרה, כמו ילדה, מתוקה וזנותית גם יחד,

אתקרב אליך ואחזיק בזרועך, אנשך את קצה התנוך שלך ואלחש לך.....

צריך לעשות את זה פשוט יותר. כן, בדיוק ככה, פשוט יותר.

כמו בסרטים, כמו המונח הזה. בחור פוגש בחורה, או בחורה פוגשת בחור. ככה, פתאום, באמצע היום. זה קורה לנו מול הפנים. הדרך הכי נעימה להכיר לקהל את הזוג היא בפגישה הזו, בחמידות. 

A movie has to get their couple set up right away. This meeting can happen by way of any of an innumerable array of circumstances, so long as there's something cutesy about it.

אז קדימה,

Press the fast forward button for me, why don't you?!

:)

תתרוקני לפני שאת באה אליי. מצידי אפילו תעשי חוקן. תוציאי מעצמך את כל החרא שצף בתוכך, ליטרלי ומטאפוריקלי ספיקינג, כמובן.

טיפשה, הכל אני צריך להסביר לך? תתרוקני טוב טוב בשבילי שכשתגיעי אליי תהיי חלולה מבפנים. אם אפתח לך את הרגליים ואצעק פנימה אני רוצה לשמוע הד, הבנת? 

עכשיו לכי תרוקני את עצמך. מכל המחשבות המטומטמות שצפות לך בראש, מכל הקולות, מכל הרגשות הטיפשיים הללו שאת מאמצת חדשות לבקרים, תתרוקני ותרוקני ומהר. זה ברור?

אני רוצה אותך ריקה.

ואקום.

חלל חסר כל. פשוט חלל.

אחר כך תבואי אליי חלל שלי, ככה, ריקה וחלולה, ואני אחלל אותך. ובריקנות שלך תצליחי להכיל אותי, את זכרותי, את זרעי, את מאוויי. את תכילי את כל זה חלל שלי, נכון? עכשיו כבר אין שום סיבה שלא. פיניתי בך מקום בשבילי. אז תבואי, פנויה, ואני כבר אדאג למלא אותך. אזריע אותך ליתר דיוק.

אחרי כן את חייבת לעוף מפה. אין פה מספיק מקום כבר.

אני הכי אוהבת את העור השחור שלך. אני אוהבת אותו מתפלש בלובן שלי. מכתים אותי, ממלא אותי ברפש שלך. יש רגעים שבהם אני כמהה לשפתיים שלך, רגעים שאני כמהה לתחושת האיבר שלך בתוך פי, ורגעים שאני עורגת למלאות שלי איתך. יש לנו שפה אחרת לי ולך, הגופים שלנו מתקשרים בלי שנגיד דבר. רק לפעמים, ממרום גילך, מההתרגשות בנגיעות בי, אתה הופך לילד קטן שמצא אוצר, מנסה ללקק את המטעמים ששרועים לפניך כמו במשתה, ואתה, הנסיך הקטן, בראש השולחן, המום למראה, קד קידה עמוקה, מחייך חיוך זומם ופולש ומשתלט על הכל. ברגע אתה רוצה לסיים הכל, אבל אתה לא מצליח, אתה שוכח שלמטעמים שלי יש רצון משל עצמם. אז אני מביטה בך וצוחקת, והגבר שבך חוזר אליי, ונשכב לצידי ומעביר יד ארוכה, נעימה, על גופי, ומנשק את השפתיים שלי עם לשון חמימה ודביקה, ומקרב אותי עוד, וחודר אליי, חזק, כמו גבר. הגבר החזק שאתה. ברגע שאראה את המבט הזה בעיניך שוב, את החוזק שנמהל במתיקות שלי שהתמוססה בך, אני אדע.

אנשים חוטאים לשעות האלו,

הם מעדיפים את השקיעה,

שוכחים כמה מדהימה הבריאה.

אני חיה בשעות האלו. השחר רוטט בי, מרטיב אותי.

בוקר טוב..

:)

ומה כבר ביקשנו לעצמנו? מקום אחד בטוח, שבסוף היום נוכל להגיע אליו, להניח את הראש ולכבות אותו. ביקשנו בן-אדם אחד שיפנה לנו מקום, בחיים שלו, בארון שלו, בלב שלו, בן-אדם אחד שיצליח להכיל אותי, שיצליח להכיל את ההכלה שלי, הנתינה שלי, מישהו שירצה אותי קרוב קרוב. רק אותי. ואז בא מישהו כזה. ולראש לוקח זמן להיות מונח, לנשימה לוקח זמן להירגע ולהאט, לגוף שלי לוקח זמן להתרגל מחדש לאהבה. ואני מבקשת, תן לי דקה להתרגל אליך, ואתה לא מרפה, עוטף אותי, אוהב אותי. ולרגע אני באמת מאמינה, באמת משחררת. לרגע אחד מפציע בי חיוך אחר, שונה מכל החיוכים המדהימים האחרים שלי. חיוך שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. ואני שם. איתו. ובתוך תוכי אני יודעת שזה חלום, משהו בפנים אומר לי לרוץ, אבל אני נשארת, נותנת עוד חלק מהלב שלי לך. עכשיו אני תוהה לעצמי אם כשיגיע הבטוח האמיתי שלי יישארו בי מספיק חתיכות לב לתת לו.