אני הכי אוהבת את העור השחור שלך. אני אוהבת אותו מתפלש בלובן שלי. מכתים אותי, ממלא אותי ברפש שלך. יש רגעים שבהם אני כמהה לשפתיים שלך, רגעים שאני כמהה לתחושת האיבר שלך בתוך פי, ורגעים שאני עורגת למלאות שלי איתך. יש לנו שפה אחרת לי ולך, הגופים שלנו מתקשרים בלי שנגיד דבר. רק לפעמים, ממרום גילך, מההתרגשות בנגיעות בי, אתה הופך לילד קטן שמצא אוצר, מנסה ללקק את המטעמים ששרועים לפניך כמו במשתה, ואתה, הנסיך הקטן, בראש השולחן, המום למראה, קד קידה עמוקה, מחייך חיוך זומם ופולש ומשתלט על הכל. ברגע אתה רוצה לסיים הכל, אבל אתה לא מצליח, אתה שוכח שלמטעמים שלי יש רצון משל עצמם. אז אני מביטה בך וצוחקת, והגבר שבך חוזר אליי, ונשכב לצידי ומעביר יד ארוכה, נעימה, על גופי, ומנשק את השפתיים שלי עם לשון חמימה ודביקה, ומקרב אותי עוד, וחודר אליי, חזק, כמו גבר. הגבר החזק שאתה. ברגע שאראה את המבט הזה בעיניך שוב, את החוזק שנמהל במתיקות שלי שהתמוססה בך, אני אדע.
לפני 11 שנים. 9 באוגוסט 2012 בשעה 22:17
