בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה בכלל בטעות. אני הייתי כבר בפיג'מה אחרי יום עמוס כל טוב, כשהתקשרת והכרזת שאין זמן טוב יותר להיפגש מהיומולדת שלי. ואני, בטעות, מהעייפות והאופורייה והעצבות של היומולדת, הסכמתי.
נכנסתי לאוטו, נדמה לי שלבשתי שרוואל סגול רחב מידיי וגופייה הדוקה מידיי, התיישבתי לידך, והרגשתי את הרעד מתחיל לחרוש בגופי.
ממה פחדתי? עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נראה לי תמוה. ממך פחדתי? אולי מהסיטואציה, אני מניחה. זה הסבר הגיוני יותר בעיניי.
אמרת לי את ה'שלום' המפורסם שלך, אני חייכתי, ברחתי ממך עם המבט שלי, ואתה קיבעת את העיניים שלך בי. בכולי. לא זוכרת אם סרקת אותי, אני בטוחה שכן. למרות שידעת עוד לפני שנפגשנו, אני יודעת שידעת. ידעת מי אני, ואיך אני נראית, ואיך הקימורים שלי מרגישים, ידעת איך אני אוהבת שנוגעים בי, ואיך אני מנשקת, ואיזו מן ילדה ואישה, ומלאך ושטן אני. אני יודעת את זה עכשיו. ידעת את זה עוד לפני שנפגשנו. עוד לפני שידעתי שאתה יודע.
אחר כך הבאת לי גלידה, כזאת מתוקה מתוקה, שטיפטפה לי על החזה. כזאת שמעלה את החיוך הזממני שלי. ליקקת אותי שם, ברגע הזה. הצבעים שלנו התערבבו, כמו הלבן של הגלידה עם האדום של הסירופ. אבל המשכת לנשק אותי, ועיניך פקוחות, מביטות בי. אני כבר נתתי לעצמי להיסחף, להיות בידיים שלך הכי קטנה שרק יכולתי, הכי קטנה שנהניתי.
אחר כך הפתעת. רעדתי ממבוכה והתרגשות. קטנה ומופתעת, מפוחדת שוב. וכיבית את האור לבקשתי, וחרשת בי מזימות, ותפרת בי כיסים, כאלו שיכילו אותך, ועצמת עיניים, ונשקת לי, לכל חלק בגופי ונשמתי. וידעת אותי. בדרך התנ"כית המדהימה, של חיבור גוף לנפש, ונפש אל נפש. ואני גוועתי אליך. ואתה לא הצלחת להרוות אותי. והכיסים שתפרת בי לא הספיקו לשנינו. המקום כילה אותנו. ומאז אותו חיוך מוכר, עצוב. ואני רוצה להרים לך את הראש עם האף, ולהביט לך בעיניים שלך בביטחון מלא, גם אם הן דומעות, ולחייך אליך, באמת הזאת, הכנה והמדהימה.
אחר כך אתה תתרחק ואני אשוב לענייני,
פתאום תיעצר, תסתובב אליי, ותשאל
'תתגעגעי אליי?'
אני אחייך כמו ממזרה, כמו ילדה, מתוקה וזנותית גם יחד,
אתקרב אליך ואחזיק בזרועך, אנשך את קצה התנוך שלך ואלחש לך.....
