צ'ילי מרגישה מוזנחת, אז באתי, במהרה, להכניס בה קצת חיים וחיוכים. בדרך הבייתה עצרתי ביישוב שמשקיף על שדות חרושים. והם פרושים באופק, חולשים את העין ומחלישים את הלב, וכל האוויר והיופי עושה לי לרצות לעשן. זה פרדוקס רציני, איך דבר טוב גורם לי לרצות רע, ודבר רע גורם לי לרצות לעשות טוב. נאמר, כשאני נעצבת פתאום בא לי לאונן. בא לי לגמור את עצמי לדעת, מהמקום הכי אמיתי של הכאב הזה. ואולי זה בעצם הסוד הגדול, הרע בצד הטוב, האיזון העדין הזה בתוכנו ועם האחר.
התכוונתי לפרסם פוסט על איך זה לרדת לו, אבל המילים כבר לא התאימו. לא היו שלי לחלוק אותן. הן הפכו לשל מישהי אחרת, מישהי מסיפור שלי על עצמי.
ופתאום הבנתי.
אני לא כלבה. גם לא מלכה. אני חתולה. כלבות וחתולות הן שונות בתכלית. כלבות מתמסרות מהר, כל שצריך הוא להושיט יד, להתקרב לאט ובמהרה לזכות באמונן ובזחילתן המתמסרת.
חתולות זה סיפור אחר לגמרי. אתם מבינים, אנחנו קודם מתרחקות. העיניים החתוליות בוחנות, אנחנו מסתובבות, כמו בלרינות על קצה האצבעות, אנחנו לא מתגודדות, כל אחת לעצמה היא, בכל אחת נפש שונה ומפרפרת, שערורייתית ומופלאה. וההליכה, איטית ומדודה, בצעדים שמפחדים להיטרף, מביטות בכם, כשהראש מוטה מטה, מחפש את הסכנה שבכם, והיא תהיה זו שתמשוך אותנו פנימה. ואז, לאט לאט, נתלטף, נבחן תגובתכם, נלקק, ונביט בניצוץ שבעיניכם. ועם כל רגע שעובר, העיניים צרות טיפה פחות, והגוף מבקש טיפה יותר.
עיניים קדימה, שכמות באוויר וידיים מחזיקות זו את זו מאחורי גו זקוף. והכל, אבל הכל, לטובה.
No doubt about it.