שמש נצחית בראש צלול

חום הגוף שלי עולה. מהחולי, לא משהו אחר. אני מרגישה את הדפיקות הפנימיות בתוך הראש שלי, את החום מתפזר בתוכי מהר משציפיתי. אני מוציאה אותו מהארון ומחדירה אותו אליי. עמוק. ידעתי שאני רטובה גם בלי לגעת, אני תמיד חרמנית כשאני חולה. גניחות קלות יוצאות מהפה שלי, האגן שלי מתרומם מעצמו, והעיניים מתחילות לזלוג לי. כאילו מישהו פתח בי ברז דמיוני כולי מטפטפת. והן יורדות, גדולות ובוכות עליי, ענקיות וצונחות, על הכרית, על החזה שלי, על הידיים שמנסות להשתלט עליהן. ואני רוצה לגמור, אוי כמה שאני רוצה לגמור, ואני יודעת שאני חייבת להרגיש אותו על הדגדגן שלי. אז אני מוציאה אותו, וכל הרטיבות נימוחה לי על הדגדגן, ואני בוכה, בוכה על עצמי, בוכה על היופי שלי, בוכה על האומץ המטומטם שלי, על האמונה הטיפשית, בוכה על החרמנות שלי, בוכה על האמת שהיא אני. על האמת שכל הזמן מוותרים עליה. ואני עוזרת עם הידיים, מרגישה את החמימות של הדמעות שלי עוטפת לי את הצוואר, כמו מלקקות אותי, בעצבות וכמיהה מדהימה, לימים טובים יותר. אני גומרת בנשיכת שפתיים. ככה היית צריך לראות אותי. גומרת כשדמותך מידמדמת בי. רגע לפני שקיעה.