אני חוזרת הבייתה, סופסוף, משייטת בין עמקים מקבילים בחושך מוחלט, האורות היום החליטו להישאר כבויים, לכבודי? אני תוהה.. אני אוהבת את החשיכה הזאת של הלילה, אני אוהבת להרגיש את המעוף מתחת לרגליי, את הrush הזה. אני יושבת לבדי במושב הנהג, ומרגישה משהו מעקצץ לי ברגל ימין, זאת הנוהגת, אני מושיטה יד ומנסה לסלק את הדבר, אבל מרגישה משהו גדול ושרירי, מעקצץ בי דגדוגים ועולה במעלה הרגל שלי, אני מכווצת בתוכי חיוך, ורואה אותה נעמדת לצידי, ליד ההנדברקס, זקופה וכמעט חתולית, מזיזה את צווארה, גרונה, מה שזה לא יהיה, הנחשה הפרטית שלי. אני מתחייכת גם מבחוץ, היא מקרבת צוואר ארוך ואני מושיטה את ציפורן האצבע הארוכה שלי, מגרדת לה את הגחון, כמו שהיא אוהבת. היא תחליף לי ערוצים ברדיו עד שאנזוף בה, תתחכך לי ברגל עד שאטפטף ותתמוסס בתוך ראשי ברגע שאכנס לחנייה שלי הפרטית.
ואני, אני מלקקת שפתיים דשנות, ומתענגת על העובדה שגם אם לנצח אהיה לבדי, הדמיון שלי לעולם לא יעזוב אותי.
