מבפנים...

- ומה למדת היום?

- היום למדתי לסלוח לעצמי...

בחיים אין קיצורי דרך...
האמנם?
האם אנחנו תמיד עוברים כביש במעבר חציה?
היום יש אין ספור אפשרויות לעשות דברים בטלפון ואינטרנט.
אבל ברור לכולנו שאי אפשר להתקבל לעבודה חדשה ללא רעיון אישי. אי אפשר לבשר להורים על החלטה לעבור לגור בחו״ל או להתגייס לקרבי בסטטוס בפייסבוק. אי אפשר לסיים מערכת יחסים בשליחת מייל או אפילו שיחת טלפון...
צריך לאזור אומץ ולהסתכל לבן אדם בעיניים. להגיד לו את הדברים. להתכונן למצב שהוא עלול לא להבין אותי, להתעצבן עליי או להתאכזב ממני.
ועדיין, אפילו שאני יודעת שאני אפגע במישהו, אגרום לו לסבל או כאב, אני חייבת לקחת על עצמי את האחריות ולהתמודד עם זה. לא להתחבא מאחורי אפשרויות מילוט. בלי רחמים עצמיים. בלי להצטדק. בלי קיצורי דרך...

מתנה הכי יקרת ערך, שאותה אנו יכולים להעניק למישהו, היא הזמן שלנו.

מפני שאנו נותנים משהו, שלעולם לא נוכל להשיבו.

מטופש לאחוז בגאווה במקום שבו אפשר לחוות עונג...

״החדש״ יגיע רק כאשר נשחרר את ״הישן״

כי הוא צריך מקום : )

- פעם, כאשר הירח היה גדול מאוד מאוד, וציפורים שרו בשפות שונות – הים היה צבעוני והחלומות הריחו בחרציות...

- ועכשיו?

- עכשיו הכל נשאר כמו מקודם, רק שאנחנו הפסקנו להבחין בזה...

אם אתם חושבים, שבשביל האושר אתם צריכים בן אדם נוסף בחיים - אתם טועים.

בשביל האושר מספיק רק את עצמכם.

הבן אדם הנוסף בחיים צריך - בשביל לחלוק את האושר הזה איתו.

זה להפסיק לחפש נואשות את מה שאתה הכי זקוק לו.

ואז זה מוצא אותך לבד.

אם אני מאוהבת במישהו, ומתחילה לחשוב עליו כמקור האושר שלי - אני מאבדת את עצמי.
אני צריכה להזכיר לעצמי, שמקור האושר והאהבה תמיד בי. שאני מסוגלת לחוש אהבה מבחוץ רק בגלל שהיא נמצאת בתוכי.

שאקטי גוואין