לפני 10 שנים. 19 בנובמבר 2013 בשעה 7:47
בדרכך תפגוש/תפגשי שלוש קטגוריות של אנשים:
אלו, שישנו את החיים שלך,
אלו, שינסו לשבור אותם,
ואלו, שפשוט יהפכו לחיים שלך...
מבפנים...
משהו לחלוק אותולפני 10 שנים. 18 בנובמבר 2013 בשעה 12:42
לפני 10 שנים. 17 בנובמבר 2013 בשעה 11:09
תמיד יהיה מישהו, שלא ימצא חן בעינייו מה אתם עושים.
וזה בסדר גמור.
רק גורי חתולים מוצאים חן בעיני כולם...
לפני 10 שנים. 15 באוגוסט 2013 בשעה 20:39
תודה...
כמה פעמים אמרתם את המילה הזאת ובאמת התכוונתם לזה?
כמה פעמים באמת הבנתם, על מה אתם מודים?
כמה פעמים, שהודאתם – שמחתם?
על מה אתם אסירי תודה?
על זה, שיש לידכם אנשים טובים? על זה, שאתם בריאים? על זה, שיש לכם דברים שאתם אוהבים לעשות, ויש לכם את הכלים ויכולת לעשות אותם?
האם אי פעם אמרת תודה על זה, שאתם יכולים ללכת, לדבר, לראות, לנשום?
חשבתם על זה פעם?
תודה לכולם ולכל אחד ואחת בפרט
תודה על הכל, על כל מה שיש לי ומה שאני יכולה ועושה
פשוט תודה, מכל הלב : )
לפני 10 שנים. 29 ביולי 2013 בשעה 17:24
חופש... זו תקופה בשנה, בילוי של שעות פנאי, ביקור במקומות חדשים...
זהו?
חופש לא צריך להיות משהו שממתינים לו. חופש - זה לא בהכרח זמני.
לדעתי, אני חווה חופש בכל התחומים והמקומות בחיי היום יום שלי. בעבודה, במשפחה, בחיי חברים ואפילו בזוגיות. זה משתקף גם בבילוי שעות הפנאי שלי, בשיגרה, בדברים הלא צפוים, בהכל. החופש שלי הוא בבחירה. בחירה לעשות או לא לעשות, להגיב, לפעול, לשנות, לשתוק, לחשוב. בחירה בלתת לדברים לזרום או לשלוט עליהם. בחירה במה שבאמת טוב ונכון לי באותו רגע. וכמובן, החופש שלי באפשרות ויכולת. יש לי אפשרות ויכולת לעצור, לנשום, לזהות, להחליט, לשחרר. ולהיות בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון לאחר מכן. להיות שלמה עם עצמי. וזה, לדעתי, נותן לי את כל החופש שבעולם.
לפני 10 שנים. 7 ביולי 2013 בשעה 17:21
רק אני לא אהבתי את הסרט הזה?
ולא רק את השעה הראשונה, אלה את הסרט כולו?
מה לא בסדר?
לפני 10 שנים. 24 ביוני 2013 בשעה 20:22
רק פעם בחייך
תבטח בי, תקרא לי,
רק פעם בחייך
תפתח את ליבך וספר לי, תבכה לי
רק פעם בחייך
תסמוך שאני
לא אשפוט, שאבין
רק פעם בחייך
תיפול על זרועות, תישבר לרסיסים
תיפול כה עמוק
על זרועות נחמה
תפרוק את הכעס, כאב, מועקה
רק פעם בחייך
שחרר בכנות
תן עוד פעם אחת
לעצמך הזדמנות...
לפני 10 שנים. 3 ביוני 2013 בשעה 20:57
בבית חולים אחד, בחדר של שני אנשים, שכבו שני חולים עם אותה מחלה במצב סופני. היו להם מיטות זהות ותנאים זהים. ההבדל היה רק בזה, שאחד החולים היה יכול לראות את החלון היחיד שהיה בחדר, והחולה שני – לא. אבל ליד המיטה של השני היה פעמון חירום לקריאה לעזרה של האחות.
עברו ימים, עונות השנה החליפו אחת את השנייה. החולה ששכב ליד החלון והביט בו, סיפר לשכנו כל מה שהוא ראה: שבחוץ יורד שלג, מרשרש גשם, זורחת שמש... שהעצים התכסו בתחרה קלה של עלים ירוקים; שהשמים הסתתרו בערפל קטיפתי; שטיפות הטל של הבוקר מנצנצות כמו יהלומים על קצה הגג ומשקפות את אור הקשת לעבר כל פינה... שברחוב עוברים אנשים, נוסעות מכוניות... שיש עולם מעבר לחלון...
לילה אחד קרה כך שהחולה ששכב ליד החלון לא הרגיש טוב. הוא ביקש מהשכן לחדרו שיקרא לאחות, אך הוא, משום מה, לא עשה כלום. כעבור זמן מאוד קצר החולה ששכב ליד החלון נפתר. למחרת העבירו לחדר זה חולה אחר. ואז החולה "הוותיק" ביקש שיתנו לו את המיטה ליד החלון.
אחיות נענו לבקשתו, העבירו אותו למיטה שליד החלון וסוף סוף החולה ראה...
החלון פנה על הקיר שהקיף את בית החולים, ולא ראו ממנו כלום חוץ מלבני בטון אפורים.
לפני 11 שנים. 26 במאי 2013 בשעה 20:02
החיים לוקחים לנו את ה"כסף", בכדי אחר כך להחזיר לנו את הזהב בתמורה.
אנחנו רק צריכים להבין את זה בזמן...
לפני 11 שנים. 22 במאי 2013 בשעה 19:08
הכי קשה לשכוח את אותם אנשים, שאיתם היית שוכח הכל...