בבית חולים אחד, בחדר של שני אנשים, שכבו שני חולים עם אותה מחלה במצב סופני. היו להם מיטות זהות ותנאים זהים. ההבדל היה רק בזה, שאחד החולים היה יכול לראות את החלון היחיד שהיה בחדר, והחולה שני – לא. אבל ליד המיטה של השני היה פעמון חירום לקריאה לעזרה של האחות.
עברו ימים, עונות השנה החליפו אחת את השנייה. החולה ששכב ליד החלון והביט בו, סיפר לשכנו כל מה שהוא ראה: שבחוץ יורד שלג, מרשרש גשם, זורחת שמש... שהעצים התכסו בתחרה קלה של עלים ירוקים; שהשמים הסתתרו בערפל קטיפתי; שטיפות הטל של הבוקר מנצנצות כמו יהלומים על קצה הגג ומשקפות את אור הקשת לעבר כל פינה... שברחוב עוברים אנשים, נוסעות מכוניות... שיש עולם מעבר לחלון...
לילה אחד קרה כך שהחולה ששכב ליד החלון לא הרגיש טוב. הוא ביקש מהשכן לחדרו שיקרא לאחות, אך הוא, משום מה, לא עשה כלום. כעבור זמן מאוד קצר החולה ששכב ליד החלון נפתר. למחרת העבירו לחדר זה חולה אחר. ואז החולה "הוותיק" ביקש שיתנו לו את המיטה ליד החלון.
אחיות נענו לבקשתו, העבירו אותו למיטה שליד החלון וסוף סוף החולה ראה...
החלון פנה על הקיר שהקיף את בית החולים, ולא ראו ממנו כלום חוץ מלבני בטון אפורים.
