סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מבפנים...

משהו לחלוק אותו
לפני 6 שנים. 23 באפריל 2018 בשעה 15:50

היכן הכפתור הזה בחיים?

לפני 9 שנים. 9 בספטמבר 2014 בשעה 16:28

שיעורי בית באימון אישי: להיות עצובה.

מפני שגם זה חלק מהחיים, וצריך לדעת לחיות איתו, לחוות אותו, להשלים איתו.

ורק ככה הוא יעבור בלי לפגוע בי. בלי להשאיר סימנים. בלי הזכר לזה שהיה בכלל...

לפני 9 שנים. 22 באוגוסט 2014 בשעה 22:31

החתונה שלי איתך
לא סביב אולם, לא סביב שמלה
לא סביב די ג׳יי ותפאורה
לא חברים, לא משפחה...
החתונה שלי איתך
היא חום שלי ואהבה
היא הקירבה שלך אליי
היא אור של בוקר בחיי,
חיבוק שלנו במיטה
סלט שלך לעבודה
האמונה שלי בך
עידוד והקרבה שלך
געגועים ורגש חושני 
התלהבות אחד מהשני
מסרון קצר בשְׁעות היום
תמונות של שנינו באלבום...
החתונה שלי איתך
היא סביב אותי וגם אותך
היא כל מה שאני לך
וכל מה שאני שלך.

לפני 9 שנים. 19 ביוני 2014 בשעה 16:16

יש ימים בתקופות ה״הן״ (פעם בחודש), שאני קשה, עצבנית וחסרת סבלנות.
אבל לפעמים אני גם רכה, רגישה והכי פגיעה.
אתמול היה אחד מהימים כאלו. ההורמונים השתוללו, וכל העומס הנפשי שהיה לי מהעבודה, מצב בריאותי ומהחיי היום יום - נפל עליי כמו פטיש על סדן. בערב, כשבן זוגי יושב לידי ואנו צופים בטלביזיה, ללא הודעה מראש, התחילו דמעות לכסות את עניי, ובלי שום סיבה התפרצתי בבכי...
ולמרות שבן הזוג שלי ידע שאין סיבה מוצדקת באמת שזה יקרה - הוא חיבק אותי חזק, ליטף את ראשי והתחיל לספר לי שהכל יהיה בסדר, שנעבור את התקופה הקשה, ושהוא כאן, לצידי, לא משנה מה.
הקול שלו, כל כך שליו ורגוע, המילים החמות, והכי חשוב - הכנות שלו, שכרו אותי כמו יין משובח. הקשבתי לו, ולא יכולתי להרוות את הצמא שלי. ולא רציתי שהוא יפסיק. רציתי, שזה ימשך לנצח, החיבוק הזה, המגע, הצליל...
כאשר נרגעתי, שתק קולו של הגבר שלי. אני המשכתי להיצמד על החזה שלו, עטופה בזרועותיו. ורק פעימות ליבו המשיכו להדהד, כל כך מרתקות וכל כך מרגיעות...
-״את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים״ - נשמעת לחישה קלה באוזני - ״את הדבר הכי טוב שקורה לי. ואת הדבר הכי טוב שיקרה לי בעתיד״...
ושוב דמעות זולגות להן על הלחיים, מרטיבות שביל עלי, עליו, על הבגדים ועל כל מה שיש בדרך... אבל עכשיו יש להם יופי של סיבה.

לפני 9 שנים. 8 במאי 2014 בשעה 6:18

הגשם יורד
רטוב, אך לא קר,
מוזר.
שמיים כבדים
וקצת אפלים,
שקטים.
השמש זרחה
אך אין הארה
ישירה.
היום רק התחיל
אבל שקט דחיל
מבהיל...

לפני 9 שנים. 6 במאי 2014 בשעה 19:02

כשאתה מביט בה,
מה אתה רואה?
זיכרון של לילה
בא כי במקרה?
חיזיון של קיץ
שחלף מזמן,
או אולי פנטזיה,
עוררות עניין?
כשאתה מביט בה,
מה אתה רואה?
מה שמבחוץ נראה
או מה בתוך הלב?
מה שאחרים אומרים,
משהו שעבר,
או שמתבונן בפנים,
משהו שכאן?
כשאתה מביט בה,
מה אתה רואה?
אם אתה טורח
להביט באמת?
זה כל כך חשוב ש-
תסתכל היטב,
שתבין שינוי בה,
שחלף כאב.
שתדע ששקט
ושלווה עתה
ממלאים ת׳נפש
מרפאים פציעה.
כשאתה מביט בה,
מה אתה רואה?
מה שהיא היתה פעם
או מה שהיא כעת?

לפני 10 שנים. 10 באפריל 2014 בשעה 17:36

״באת לי בזמן טוב, מה קורה?״...
אליי הוא פנה...
״סליחה?״ חשבתי לעצמי,
על מה כאן מדובר?
את החיים שלי אני
מעבירה יום יום,
במחשבות ומעשים
ללא חשש לחלום...
לא באתי ״טוב״ לאף אחד,
לא מבקשת גם.
ובמיטה איני לבד
כך מוכנה לעד!
ולגבי כל הקהל
שלא מבין עניין -
תפוסה באושר, רבותיי
אתם חופשיים מכאן.

לפני 10 שנים. 9 באפריל 2014 בשעה 11:01

She said -"Don't get too close. It's dark inside. It's where my demons hide"...

And I answered: -"Come get too close. There is a Hell inside of me. It's where your demons can live"...

לפני 10 שנים. 8 באפריל 2014 בשעה 9:45

אהבה נכזבת - לא קיימת.

ברגע שהרגש בין אנשים לא הדדי - זו פשוט אינה אהבה.

זה התייסרות.

תסכימו שזה מאוד שונה מ״אהבה״...

לפני 10 שנים. 6 באפריל 2014 בשעה 17:54

אל תחכו לקיץ, חורף, לערב יום שישי, חג,

שתפגשו מישהו, שתתפנו, שתרדו במשקל,

למזג האוויר, לירח מלא, לעונה,

לעד שילדים יגדלו, לעד שתצאו לחופשה מסודרת...

החיים הם כל יום, כל דקה, עכשיו.

אל תבזבזו אותם על המתנה.

תחיו.