מבפנים...

יש ימים בתקופות ה״הן״ (פעם בחודש), שאני קשה, עצבנית וחסרת סבלנות.
אבל לפעמים אני גם רכה, רגישה והכי פגיעה.
אתמול היה אחד מהימים כאלו. ההורמונים השתוללו, וכל העומס הנפשי שהיה לי מהעבודה, מצב בריאותי ומהחיי היום יום - נפל עליי כמו פטיש על סדן. בערב, כשבן זוגי יושב לידי ואנו צופים בטלביזיה, ללא הודעה מראש, התחילו דמעות לכסות את עניי, ובלי שום סיבה התפרצתי בבכי...
ולמרות שבן הזוג שלי ידע שאין סיבה מוצדקת באמת שזה יקרה - הוא חיבק אותי חזק, ליטף את ראשי והתחיל לספר לי שהכל יהיה בסדר, שנעבור את התקופה הקשה, ושהוא כאן, לצידי, לא משנה מה.
הקול שלו, כל כך שליו ורגוע, המילים החמות, והכי חשוב - הכנות שלו, שכרו אותי כמו יין משובח. הקשבתי לו, ולא יכולתי להרוות את הצמא שלי. ולא רציתי שהוא יפסיק. רציתי, שזה ימשך לנצח, החיבוק הזה, המגע, הצליל...
כאשר נרגעתי, שתק קולו של הגבר שלי. אני המשכתי להיצמד על החזה שלו, עטופה בזרועותיו. ורק פעימות ליבו המשיכו להדהד, כל כך מרתקות וכל כך מרגיעות...
-״את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים״ - נשמעת לחישה קלה באוזני - ״את הדבר הכי טוב שקורה לי. ואת הדבר הכי טוב שיקרה לי בעתיד״...
ושוב דמעות זולגות להן על הלחיים, מרטיבות שביל עלי, עליו, על הבגדים ועל כל מה שיש בדרך... אבל עכשיו יש להם יופי של סיבה.