המוזה שלי

והיו הדברים בידיי למשמרת,

לא נתתי בם דעתי. 

והיה וחלפו ימיי כעיוורת,

ופסע ביני ומותי. 

כעוף חול אקום משאול ימיי,

אתעטף בעור לכסותי,

אשוב אל השביל הנפרס לרגליי,

כמראה לבבואתי. 

אפלס באיבחה את שריגיי האבלות,

לא אובה עוד רגע למות.

את מתנת היותי אבקש להחיות,

בעוז, עונג ושלווה. 

אל חיי אבקש לי זולת המדון,

רגעי אושר, ימים של רצון. 

ובכל שאלך אשא באמתחתי,

את אשר יטיב עימדי.