המוזה שלי

מביטה בו נח וענוג,

עינו חצי פקוחה,

מתקרבת בלאט, 

מעבירה יד מרפרפת מבקשת להקימו. 

שפתיים נפסקות מתלחלחות,

אוספת אותו אל תוכי,

מרטיבה ברוק רענן,

שואבת אותו אל פתחי. 

הוא מזדקף עכשיו ומחייך,

קורץ בעיינו היפה. 

עוד יניקה, שאיבה ארוכה,

כמה אליו מתאווה. 

מגיעה עד הפקעת ועולה,

מסתובבת מסתחררת,

סביב העטרה. 

כעת כולו חיות,

רענן וחם טעמו נפלא,

פותחת עמוק וגדול,

דוחפת עוד,

את הכל. 

וברגע אחד הוא מתפרק בי,

את זרעיו  נוטע בגרוני. 

ואני גומעת ומאושרת,

דומעת ומתרגעת. 

אחד הוא, אין לו שני.