המוזה שלי

ציפור מוטלת על דרך,

שנים בה איש לא פסע.

על אבן מוטל מדמם,

אדום ומפעם ליבה. 

חזה פעור,

צבעו עכור. 

זיוה הועם,

שירה לא נשמע. 

רק דרדר אילם,

עד לציפור שנדמה. 

נתיבים רבים בחייה,

חלפה במשק כנפיה. 

ידעה שמחה ועצבות,

שפע לרוב ודלות. 

מי יזכור את מעוף הציפור?

את רגעי היופי, הדרור?.

רק דרדר אילם לצידה,

מלווה ברגעי הפרידה.