לפני 7 שנים. 10 בינואר 2017 בשעה 16:20
בונה לי קן של שקט על עץ רחוק,
רחוק מהצורך לשתוק,
רחוק מהכורח לצעוק.
את עצמי מחלקת לפיסות זעירות,
מפזרת בקן, מסתווה.
לא לשמוע, לא לראות.
מדי פעם מרכיבה מחדש,
כל פעם באופן שונה.
מגניבה מבט חטוף לעולם,
שום דבר בו לא משתנה.
אי אז מצטנפת חזרה שם בקן,
החם, הרחוק מהכל.
נאחזת חזק בגזעו של העץ,
לא ליפול.
וימים ולילות,
ושמשות ורוחות,
והקן לי חמים ועוטף.
שם אהיה כמו פאזל רב חלקים,
יום מתפזר לאחריו מתאסף.
וכל חלקיי מותאמים,
וכל נשמתי חופשייה.
שם על העץ בתוך קן,
שם אהיה רפויה.