מגיל שתיים עשרה אני עובד בשיבוצים. עושה הכל, טיח, בלטה, אלומניום. אבא שלי הכניס אותי בעבודה הזה, למה אצלנו במחנה בליטים או שתעבוד או שתגמור כמו ההוא שיושב בפתח המסגד ומקבץ נדבות.
אני לא מעניין אותי בוליטיקה, אוהב כדורגל במגרש ולעשן חשיש עם הח׳ברה. כולם בשיבוצים, חוץ מנביל שיש לאבא שלו משאית הובלות.
ההם יושבים בבית שלהם, נקיים ושמחים, אוכלים ביחד ארוחת ערב ורואים טלפיזיה.
אצלנו, כל הזמן עצבים. אמא כל שנה יולדת ואבא כל היום עצבני. ברמדאן אוכלים בשר, בדרך כלל בעיקר אורז ולחם.
כל יום אני נוסע ברכבת מהמחנה בליטים לשער שכם. יש שם מקום שההם קוראים לו שוק עבדים. אם תשב בסבלנות יבוא איזה מנייק עשיר משלהם ויקח אותך לעבוד אצלו.
וואלה, חרא של עתיד. כבר עשר שנים בשיבוצים אני ועדיין לא יכול לבנות בית לי ולארוסתי.
היא לא עובדת. למדה בבית ספר עד גיל 15 ועכשיו עוזרת לאבא שלה העיוור. פעם היה להם מכולת, עד שלפני חמש שנים במחסום חיזמא, אבא שלה קילל ת׳יהוד ודפקו לו כדור גומי בעין.
מאז הוא יושב בבית ומתעסבן על כולם, למה אין לו מה לאכול.
אח שלה בכלא שלהם. שפוט עשר שנים על תקיפה בעיר העתיקה. הלך לאכול ביגלה עם חברים, ראה דוס התחרפן ודקר אותו.
היא מבקרת אותו עם אמא שלה פעם בחודש. עושים לו כבוד במחנה, למה כולנו בקריזה ורק הוא יצא גבר.
אסור לי להיפגש עם הארוסה שלי בלי אחים שלה ובגלל שהאח היחיד יושב בכלא, אנחנו נפגשים לפעמים אצלה בסלון לקפה ומעמולים שאמא שלה מכינה.
לא יכול להתחתן עד שאצליח להביא כסף לבית, בטח עוד שנה נתחיל לבנות. כל הכסף של השיבוצים, חלק בחשיש, חלק בבית.
יום שלישי עליתי ברכבת שלהם, מלא אנשים, ילדים שמחים, ריחות של מאכלים מהשוק. והיא.
בחורה בערך בגיל שלי, לבושה כמו משלנו. חצאית כחולה עם קבלים, חולצה תכלת, שתי צמות בהירות ועיינים כחולות כמו הים בעזה. פעם שהייתי קטן נסענו כל המשפחה לים. אני עוד זוכר את הרעש של המים והצבע של הגלים.
אפילו הריח של הקבבים שדודה הכינה לא עוזב אותי.
הבחורות שלהם לא מסתכלות עלי,מפחדות. כולנו רוצחים בשבילהם. גם הבגדים שלי עם הריח והליכלוך של הצבע מבאס אותם.
היא לא. מתקרבת אלי, תוקעת בי עיינים מפחדות ומזמינות.
״קוראים לי סמיר״ אני אומר לה בלחש. רעש ברכבת והיא מקשיבה רק לי. מהובנטת.
היא אומרת ת׳שם שלה בשקט בשקט.
אני מתקרב אליה, ריח של סבון נעים יוצא ממנה.
הזין שלי נעמד ומתקרב לחצאית שלה מאחורה. הרכבת זזה מהר ואני זז עליה. היא שותקת.
מעניין מה היא חושבת. הזין שלי נפוח עכשיו כמו שהיה רק כשהייתי בגן הזה של הגברים, איפה שמאה שקל לוקח חצי שעה.
אני ממשיך להילחץ עליה והזין מתיז לי לתוך המכנסיים. הגענו לתחנה של בסגת זאב.
הדלת של הרכבת נפתחת, היא זזה ממני, לא מסתכלת עלי ויורדת רועדת בתחנה. אני מסתכל מהחלון, היא כבר נעלמה באיזה סימטה.
יש לי כתם ענק במכנסיים, בין כל נקודות הצבע והלכלוך.
אני מוריד ת׳כובע ומחזיק אותו ביד.
הראש שלי לא חושב עכשיו על כלום. הריח של הסבון שלה, העיינים שלה.
אני מתקשר למשגר שלי, שני צילצולים והוא עונה.
״סבבה, אני מוכן״ אני אומר בבטחון. צליל ניתוק.
בראש רצות תמונות מהחיים במחנה, באף רק הריח שלה.