המוזה שלי

לא צופה באח הגדול, מודה.

נתקלתי בפייסבוק בשיר של נסרין עם אחת המתמודדות וכולי דמעות.

על ההכרה במקום הזה, ביתמות הכפוייה.

במקום בו אתה בוחר בנתיב שונה ונתלש מהמשפחה. 

אין מקום לבחירה חופשית, 

אין מקום לעצמאות מחשבתית.

אל תיפול,

אין מי שיחמול.

ממילא אם תקום לא יהיה מי שיפרוש כפיו אליך,

יעטוף אותך בסליחה. 

אז אני כותבת כדי לשחרר,

את הכאב, את הכעס והאכזבה.

אני כפי שאני,

פשוט הכי טובה.

מי שבוחר להצטרף אלי למסע,

הוא המשפחה.

יותר מזה,

איני צריכה.