אתמול בערב, ארוחה משותפת עם חברים שעבורי כבר מזמן הפכו משפחה, הגרעין הקשה של הסלון התרבותי, עשרים סוטים, נשים , גברים וטף מתכנסים תחת קורת גג אחת, אוכל ביתי ומפנק, והרבה שיחות עומק על החיים ועל משמעות החברות.
מטבענו אנחנו מפרגנים, כבר שנים שהחבורה נעה במעגלים, לעיתים מתרחקים קצת ואז שוב קרבים. מלווים זה את זו בשמחות משפחתיות ולא עלינו גם בארועים פחות נעימים. מושיטים כתף כיאה לחברים.
באחת השיחות נאמר שאני תמיד מחייכת, בחיוך אני עונה שאני פשוט שמחה. לאחר מכן מוזכר ריב בין שני זוגות מהמשפחה ואני מציינת שאין מה לעשות ולעיתים יש חיכוכי דיעות.
פתאום מכריזה חברה קרובה קבל עם ועדה,
את מעולם לא הפגנת רוע כלפי אף אחד.
אני מסמיקה ואומרת שאכן כך אני מקווה, הרי מה הטעם בסתם להיות רעה? כולנו מביאים איתנו משא לעולם, כולנו פגומים בדרך זו או אחרת, אף אחד לא מושלם.
האחד נוטה לכעוס, השני נעצב, אחד אחר יזנק אליי קרב.
ומה אני?
אדם פשוט, מביטה בחיי, במהלכים שעשיתי, בטעויות והתובנות שצברתי וביננו? אני בסדר.
לפעמים קצת קשה אבל בלי קשה לא אבין את המהות של קל.
בלי מלחמה לא אדע מהו באמת שלום.
אז אני מכבדת כל אדם באשר הוא, על ייחודיותו והמסר שהוא מביא אלי.
מחייכת על הזכות לשבת כאן ולכתוב את אשר על ליבי, לקום בכל בוקר לעוד יום של עשייה, לחוות נגיעות של תשוקה ואהבה.
להיות אדם עצמאי ויצרני,
להיות מחויכת,
להיות בדיוק מי שאני.