פעם לפני שנים רבות...
לדברים היה טעם, עגבניה הייתה עסיסית והגירה מיציה על הסנטר, לכן קיבלה את שמה המזכיר עגבים, זה ניתן לה מפי הרב יחיאל מיכל פינס שהיום נודע בעיקר כרחוב בתל אביב.
פעם, לפני שנים, בשר התבשל שעות על פתיליה וכל הבית הוצף ריחות משכרים. בסופו של תהליך ארוך היה הבשר נימוח ונמס בפה ומותיר טעמים בלתי נשכחים.
בצק החלות תפח לאיטו עד שמצא את מקומו בתנור וחיזור בין גבר ואישה התחיל במבט מבויש ולא בהודעת ווטסאפ/טינדר וכ"ו בנוסח האחיד באחת בלילה: “ערה?” אחרי מפגש חפוז בשירותי המועדון.
פרחים נשלחו,שירי אהבה נכתבו ואלכסנדר פן היה אליל הבנות.
היום בעידן החדש אין זמן, הכל מואץ ולא מסוגנן.
במקום טעמי חלום של ילדות יש כפתור במיקרוגל שמאיץ את הכל. במקום עגבניה עסיסית תקבלו תאומה מהונדסת בטעם כלום עם מעטפת חלקלקה וצבע אחיד וטעם? אין.
אבא שלי שייך לאסכולה הקודמת, זו שגדלה בשכונה עם צבעים וריחות של פעם, במקצועו כיום הוא מספר סיפורים, על ימים עברו ותרבות של פשטות שמזמן חלפה מהעולם. בביתו הוא עדיין מבשל בפתיליה והאמינו לי שאין להשוות את התוצאה לזו המתקבלת מהמיקרוגל בן זמננו.
אני נעה בין הזמנים, רוב ימי עוברים עלי כמיקרוגל. הצורך להתפרנס ולהדביק את הקצב גוזל את הזכות לזמן. סתם זמן, כזה שמבשל הכל לאט ובאיכות שאין שני לה.
האיש שלי, האדון של גופי וליבי הוא פתיליה.
מהאיכות הזו של ימים רחוקים, על אש קטנה קטנה. עם טעם וריח שנישאים גם בלכתו בכל פינה. אני אוהבת את השקט הזה, את הקצב הנבנה.
אפילו שהמיקרוגל שלי משתגע מתשוקה.
אני יכולה לכעוס ולבקש הכל מהר, לדרוש שיתאים את עצמו ויעלה הילוך, אבל אני יודעת שיהיה לזה טעם אחר. כזה פלסטי ומהונדס. בלי הריח שיהדהד לי בתוך הגוף ויצית את אש התמיד שנישאת בי מאז בואו אלי.
אז אני עוצמת עיינים וחוזרת לרחובות ילדותו של אבא שלי, כשהכל היה פשוט יותר ואיטי, כשכל תהליך דרש התכוונות והוליד תוצאה ארוכת טווח ויודעת שעדיף לי כך.
* מחשבות שנולדו בי כתוצאה ממניעת גמירה ארוכה ומטרפת חושים.
