החג הזה מעלה לי כבכל שנה מחשבות על שחרור.
בעייני רוחי אני רואה כבלים המרתקים אותי למקומי, כאלה השזורים מאמונות מגבילות, נורמות חברתיות ופחדים מהלא נודע.
לפני שנתיים בערך יצאתי למסע חזרה אל עצמי, ניתקתי את השלשלאות שכבלו אותי וברגליים זבות דם התחלתי אט אט לפסוע אל האופק המעורפל.
שנתיים אחרי, אני אדם עצמאי, עדיין כואבת לרגעים את שהותרתי בלכתי. מקווה שיבוא היום ואוכל לזכות שוב בהכרה בזכותי לחשיבה חופשית, כזו שלא נסמכת במלואה על תובנות של אחרים, אלא נאספת בזיעת אפי.
אנשים הצטרפו אלי למסע, חלקם פרשו, חלקם נותרו עימי.
יש לי את העונג לאמר בפה מלא שאני נאמנה לעצמי.
לכבוד שלי לאדם שאני, מתוך רצון מתמיד להמשיך ולהשתפר ביכולתי לראות את האדם שמולי כאדם חופשי וצבעוני, כזה שמארג חייו אינו מאיים על שלי, כי אם מוסיף בהם אהבה.
מאחלת לכולנו שניטיב לאהוב את עצמנו ולא נפחד לכאוב, להכשל ולהמשיך לצעוד.
אמרתי ואומר שנית, כדי לנסוק למעלה, יש לוותר על אחיזה בקרקע בטוחה.
חג שמח ובחירה חופשית לכולנו.
