המוזה שלי

טקסט שכתבתי לפני כמה שנים, עדיין רלוונטי לצערי.

אז הלכתי בתלם ועשיתי צבא,

שירות מלא ביחידה ממש טובה.

שם הכרתי אותך לראשונה,

בחור צעיר מעט מבוגר ממני.

עם שאיפות ללמוד רוקחות,

עם חלומות לעתיד טוב יותר למשפחתך ולעמך.

אני לרגע לא מצדיקה את דרכך!

אלימות אינה דרך לגיטימית, גם ברגעי מצוקה.

בחרת במלחמה כדי להציל את עמך,

ואני? צעירה כמעט בגילך מגויסת ליחידה שנשלחה לחסלך.

בכל פעם שהגעתי לחמ״ל הבטתי בתמונתך.

נדמה היה לי שהבטת בי חזרה.

חשבתי עליך בחיק משפחתך, צעיר היית ללא ילדים משלך.

עומדים משני צידי המתרס, כל אחד נאחז באמונתו,

נאמן לחלוטין בצדקת דרכו.

קיומי תלוי בקץ קיומך.

השלום שלי תלוי בחיסולך.

מאז עברו לא מעט שנים,

התבגרתי ונולדו לי ילדים.

אתה נותרת גיבור לעמך,

ספון לנצח בקבר עליו חקוק שמך.

רב מרצחים, מפקד הזרוע הצבאית.

בן 22 היית כשחוסלת.

ואני תוהה ככה בשקט,

חלמת להיות רוקח, לרפא חולים.

מה יכולנו לעשות אחרת כדי להישאר בחיים?