צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני מרלין

לא נרדמת בלילה. הגוף כואב. הגוף רוצה שיגאלו אותו מהכאב. שיקשרו אותו חזק ברצועות עור לקיר, למיטה, לתקרה. שישרטו אותו חזק. שינשכו את הבשר. שיירד דם מהנשיכות. שיצבטו חזק את הפטמות. שיחזקו את הקשר של רצועות העור. שיכאב יותר. הגוף צריך מענה לייסוריו. שהרצועות יכאיבו ויכאבו ויקרעו את הבשר וירגיעו את התשוקה הבוערת בתוכו. שימשכו חזק בשיער. שידיים ייגעו בו ויעברו על העור המשתוקק למגע זר, למגע לא מוכר.
הידיים יתנפלו על הגוף. לא יתנו לו מנוח. אווי כמה הגוף רוצה שיחדרו אליו. שייכנסו אליו. להרגיש זין עמוק עמוק וחזק חזק. שיזיינו את הגוף כמו שצריך. שידפקו אותו חזק וישרטו את הגב תוך כדי. העונג והכאב ישתלבו זה בזה.
לפני 11 שנים. 17 באוגוסט 2013 בשעה 22:23

הפגישה עם הפסיכו אז הייתה קשה כי הוא לחץ ואני יצאתי בוכייה וכואבת ומבולבלת. ובסוף השבוע ניסיתי לא לשקוע בזה ורק להתמודד עם הבלחות שהיו. ואז.. ואז הייתה פגישה קבוצתית. והלכתי כרגיל קצת לחוצה, קצת לא יודעת מה יהיה, קצת מתוחה אבל ממש לא ציפיתי למה שקרה.

אחד הבנים הודיע שהוא עוזב. נוסע להודו לנוח ולחשוב ולמצוא. הופתעתי. התעצבתי בלבי. כאבתי את עזיבתו. עם הזמן הרגשתי שאני הכי קרובה אליו. ברגשות. כשהוא דיבר הרגשתי לפעמים שהוא מדבר אותי. התמיכה שלו הייתה לי חשובה. הנוכחות שלו. ופתאום איבדתי אותו. אני בקושי מכירה אותו אבל נקשרתי אל הבחור המקסים הזה. בהתחלה לא ראיתי את זה, אני מודה. הוא היה קר ומרוחק אבל מהפעם הראשונה שהוא חייך התחלתי להימשך לכיוונו. החיוך שלו היה כובש. איש אחד בלי חיוך ואיש אחר עם. מדהים. אני כל כך אוהבת חיוכים אמיתיים :)

אז הייתה מעין שיחת פרידה ממנו. ואני רציתי לברוח יחד איתו להודו. לכל מקום. ואני שמחתי בשבילו וראיתי את החוויות שהוא יחווה בעיניי ושהוא יחייך הרבה ושיהיה לו טוב. 

אבל לא הצלחתי להתנתק מהעצבות. מתחושת האובדן. הרגשתי שהוא רגיש כמוני אך מתנסח ברהיטות ושהוא חם ומקשיב ותומך. כל הזמן שמעתי את עצמי אומרת לעצמי איך אמשיך עכשיו בקבוצה? ואז פתחתי את הפה שם ואמרתי שאני עצובה שהוא עוזב. ואני לא יודעת איך אבל הסכר שלי פשוט התפרק לחלוטין והתפורר. התחלתי לדבר ולא יכולתי להפסיק. לא הצלחתי אפילו לשים קצת פילטרים בשטף הדיבור. וזה היה כל כך קשה. לשבת בחדר שבו אנשים שיושבים וכולם מסתכלים עליי ואני שופכת כאב ורגשות החוצה. 

 ואני מדברת ומספרת עלי, עליו, עלינו. איכשהו התיישבתי איפה שלא ישבתי עד עכשיו - ישר מול הפסיכו. והרגשתי במרכז וזה היה להיות תחת זכוכית מגדלת של עיניים ושל כאב והרגשתי חשופה כל כך. הרגשתי עירומה פיזית ונפשית. ואמרתי להם את זה, והפסיכו אמר לי לומר לכל צד של אנשים מה אני מרגישה. אולי הוא יוכלו לעזור. לומר לצד אחד למה כן ולצד אחר למה לא. למה אנחנו צריכים להישאר ולמה לא. והצד שכן איכשהו בדמיוני התחלק לצד הרגיש יותר, התומך. מבחינת האנשים שהיו שם. הרגישים יותר והוא ביניהם. בצד שלא היו הפחות אבל גם בחור אחד שלא נפתח עדיין. כל אחד שיתף. יותר או פחות. אבל הוא יותר נותן עצות ומקשיב. והוא ישב קרוב ממני והוא לא הגיב למה שאמרתי. והוא לא דיבר. 

ולהגיד למה כן היה יותר קל אבל כשהסתובבתי והייתי צריכה לומר למה לא זה היה הרבה יותר קשה. אבל המילים נפלו ממני, זרמו להן החוצה מתוכי בליסדר, בלי היגיון והרבה שנאמר לא היה מדויק והרבה לא נאמר. אבל סיפרתי הרבה. הרבה ממה שאני כותבת פה. הרבה שלא האמנתי שאני אומרת. בעודי מדברת אמרתי לעצמי להפסיק ומה אני עושה? אבל הלב סירב ולא הקשיב והמילים יצאו ויצאו. ושאלתי את עצמי תמיד איך מדברים ככה על עניינים אישיים בתוך קבוצה - והנה, קיבלתי את התשובה. לפחות שלי. הדברים הגיעו לי עד שאי אפשר לסבול עוד ונשפכו ולא יכולתי לעצור או לפחות לווסת את הזרם. 

והרגשתי אחרכך נצח. כי אז דיברו עליי בזמן שישבתי שם. וזה היה קשה מאוד. לשמוע ניתוחי רגש עליי והמלכה הייתה קצת רעה, או יותר נכון מאוד נוקבת וחדה. ואמרתי לה את זה. והרגשתי רע אחר כך. וישבתי שם וקלטתי והבנתי כמה דיברתי והרגשתי שכמעט כלהפגישה עסקה בי. וזה לא קל לקלוט. 

ווקיוויתי שהפגישה הזו כבר תסתיים כי התחרטתי שדיברתי וידעתי שאת הנעשה אין להשיב. וסוף סוף העבירו נושא שיחה. ישבתי שם והגשתי שהפעם לא אצליח לעצור את הדמעות ובכיתי קצת אבל בשקט.

והפגישה נגמרה ובאו להיפרד מהאיש שטס ממש ברגעים אלה להודו והסתכלתי עליו והוא חייך והתחבקנו ולא היה מה לומר. אז חיבקתיאותו ושתקתי. ואז כשכולי נסערת ניגש אליי הבחור התומך וחיבק אותי. הוא הפתיע אותי. הוא הריח נפלא והחיבוק שלו היה טוב. והוא אמר לי שיהיה בסדר. שאהיה חזקה. ושהוא רואה אותי שמחה ופורחת עוד חמש שנים והוא היה מקסים. ויכול להיות שהוא מחא כפיים אחרי שדיברתי על האומץ לדבר. זה מעומעם לי. ובאתי לצאת כשעמדו סביבי והפסיכו קרא לי וביקש להיפגש מחר. בעיניים שלו זיהיתי דאגה. זה היה נוגע ללב. 

וחשבתי שלא אלך שוב. וחשבתי שבחייםלא אוכל להראות שוב את פניי שם. כל כך קשה להיות חשוף וידוע. ואמרתי לפסיכו. אבל אני אלך 

לפני 11 שנים. 17 באוגוסט 2013 בשעה 5:55

אני לא מאמינה שאני ערה כל כך מוקדם ביום שבת. קמתי כי רציתי חיבוק ארוך, טוב ואמיתי. חיבוק של אימא. אימא שלי אוהבת לחבק והייתי כל כך צריכה חיבוק.

קמתי והלכנו לים. אימא שלי, אחותי ואני. והן ידברו הרבה ואני אצא קצת מהראש שלי והיה שווה לקום מוקדם

לפני 11 שנים. 16 באוגוסט 2013 בשעה 1:19

אבל האמת. האמת לאמיתה היא שאני עצובה. 

מעבר לכל הבלגן ומה שקורה - הייתה לי קרן אור קטנה. אהוב משכבר הימים. לא ראיתי אותו שנים אבל דיברנו. ועכשיו זה נגמר ולא נדבר עוד. הוא כתב לי שהוא נעלם מחיי ואני חושבת שהפעם זהו ולא הספקתי להיפרד ממנו כי אני על הפנים היום. וכבר מאוחר מדי. והוא כבר לא יהיה שם לתמוך בי וממש עצוב לי עם זה. הוא כל כך תמך בי ברגעים הקשים. הוא כל הזמן אומר לי כמה שאני סקסית וכמה שהוא רוצה אותי ויש לנו פנטזיות מלוכלכות בינינו. והוא בראש שלי מינית. הוא אוהב את הראש שלי והוא זורם איתי והוא אמר לי שהוא אוהב אותי והוא קרא לי ״המלכה שלי״, ועוד, והוא מדהים. ושיחקנו בראש במחשבה שאולי. מתישהו. וזהו. והיה לי קשה מאוד עם זה. זה מבלבל לאהוב שני אנשים ביחד שכל כך שונים אבל כל כך אהובים. זה יותר מורכב ומסובך מזה אבל לא בא לי להוציא את זה. אפילו ליומן לא. כי ככה נשאר בי משהו שלו בתוכי שהוא רק שלי. כלכך קשה להודות בזה אבל אני מאמינה שהוא נעלם מחיי :(

והוא אחד מהסודות הכי כמוסים שלי. ולא כתבתי אף פעם עליו אבל הוא בראש שלי והוא בלב שלי. 

אהוב יקר. אתה באמת אהוב יקר. ואני שומעת בראש את ״אהוב יקר״ וחושבת עליך. ככה נעלמת לי. זה כואב. 

אני כבר מתגעגעת אליך

 

ועכשיו אני יותר לבד ממה שהייתי. ואני מונעת מעצמי מלשתות, מלעשן כי אני רוצה להרגיש את הכאב הזה. כי כאב לב זה מה שיש לי על זה שבעצם התפספסנו כשכן היינו יחד וזה כואב ומתסכל, כאב על זה שלא קפצתי למים כשהייתה לי אופציה ושוב פיספסתי מין טוב, ועוד עם מישהו שיודע מה אני אוהבת ומה עושה לי את זה, פיספסתי מאהב מושלם

וכאב לב על עצמי

 

ושנאה עצמית. 

אני לא רוצה לצאת מהמיטה. אני אשאר כאן אפילו אם זה יפריע לו. אני צריכה להתאבל קצת. האם מתישהו יהיו בי הכוחות לקום ולהחליט החלטה ולהיות שלמה איתה ופשוט לעשות? ופשוט להפסיק לפחד? ולא להצטער ולייסר אחר כך את עצמי על כל מי שאני?

לפני 11 שנים. 16 באוגוסט 2013 בשעה 0:42

לפעמים אני מרגישה כל כך לבד בעולם

בשעות כאלה

כשישנים ואין תעסוקה של עבודה ואין עם מי לדבר ואז אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר ושהגבר שלי שהוא זה שאני צריכה לדבר איתו בכלל לא נכלל בקטגוריה של להרגיע את פחדיי בלילה כי הוא ישן לו מעולה

והערב בפגישה הזוגית היה ממש מייאש. באמת. הוא עיצבן אותי והמטפל עיצבן אותי והעולם עיצבן אותי ובא לי לשכב במיטה ולא לזוז ממנה. חזרה קלה אחורה בזמן. הייתי גמורה כי שוב לא ישנתי ובקושי עבדתי אז חזרתי הבייתה והלכתי לישון. וקמתי והלכנו לטיפול הזוגי וחזרנו ושוב הלכתי לישון. וישנתי און ואוף. נלחמתי להירדם והצלחתי קצת והתאוששתי קצת. 

הם ממש עיצבנו אותי היום עם הזלזול בשיחה שעשיתי. אני הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. הייתי כל כך גאה בי. והוא אמר שהוא מבין שזה עשה לי טוב אבל זה בא על חשבונו. כי הוא ידע כבר כל מה שנאמר בשיחה וזו שיחה שסוגרת, אמר המטפל. המטפל אמר שזה קיטורים במקום לחשוב מה עושים. איזה ייאוש משניהם. אני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה לגלות. אני מרגישה שאני נלחמת. אני מנסה לחפש ולפלס את הדרך כאן. קיוויתי לפתוח בגלגול של דו שיח על עניין הסיפוק המיני ועל עניין הסקס אבל. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. כשאני ממש מנסה לדבר איתו זה כאילו כלום אז מה זה כבר חשוב בכלל? 

באחת התחושות של בין ערות לשינה אמרתי לעצמי שדי. אין לי כוח יותר. ונמאס לי. איזה מין קשר צריך טיפול כזה בו? זה לא אמור להיות שם? האם אפשר באמת להציל קשר? על מה בעצם אני נלחמת? על הפחדנות שלי? אני כזאת פחדנית. אני שונאת את עצמי על הפחד הזה. אפשר לחשוב שאהבה זה הכל. פעם הייתי רומנטית. אני חושבת שאני עדיין אבל החבאתי את זה עמוק כי להימנע מעוד דבר שיעציב אותי. אני כבר לא יודעת מה זאת אהבה. 

לפני 11 שנים. 13 באוגוסט 2013 בשעה 20:58

החיים כל כך מטלטלים לפעמים!

אבל אני חיה. ואלה חיים בכלל לא משעממים. אפילו אם לפעמים הם נראים לי כך כלפי חוץ,

מבפנים אני רועשת וגועשת

לפני 11 שנים. 12 באוגוסט 2013 בשעה 20:42

אז כן. דיברתי איתו בנופש וכל הכבוד לי

היה לי קשה לפתוח את הפה אבל המילים יצאו והרבה נאמר. 

עשיתי הכנה נפשית מיום חמישי במונית שירות. אלוהים - יצאתי ממש פתטית מכל הסיפור הזה ומהמילים התקועות עמוק בגרון. כשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני ממש מרחמת על עצמי שאני צריכה כזה פוש וכזו דחיפה ושהפסיכו יהיה ממש רע אליי וקשה איתי כל כך

ולבד אני לא מסוגלת. אויי הפתטיות

והחלטתי. וכתבתי מה אגיד. ונעזרתי קצת בשיחות שלי עם החבר התומך כשגיבשתי בראש מה אגיד ושהמילים לא יתבלבלו לי ברגע הזה ולקחתי מגבת והלכנו לצפות בכוכבים. 

וישבתי לידו. והדלקתי סיגרייה שתרגיע אותי ופתחתי את הפה ואמרתי לו שוב אבל הפעם זה נאמר בהכי בהירות וזה על השולחן וכבר לא מציץ מתחת לשטיח וזה טוב. והוא התבאס עליי שאמרתי לו את כל זה בזמן הנופש אבל בלב ידעתי שאני עושה את ההחלטה הנכונה וסירבתי להרגיש על זה אשמה. וכמעט הצלחתי שלא. דיברתי כשהרגשתי שצריך. לא בלעתי את זה בתוכי. ולדעתי האווירה הזו של הנופש והמשפחתיות רק עשתה לו טוב. עזרה לו לא לשקוע בעצמו ולהתמודד

וכשקמנו והלכנו הוא אמר שזה נשמע שאני נפרדת ממנו. עצרתי אותו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ויש בעיות וצריך לדבר עליהן. והייתי בטוחה בעצמי שאמרתי לו את זה 😄 באמת כל הכבוד לי. העוצמה שלי יצאה מעט החוצה. הפסיכו אומר שאני הכי אני כשאני לבד. בסביבה שאני לא קשורה ולא תלויה באף אחד. שככה לימדתי את עצמי. ואני הרגשתי שנים פיצול אישיות בתוך עצמי. מרלין אחרת שקיימת בתוכי. 

והשבוע יש טיפול זוגי. ואני דואגת קצת כי שם הוא יגיד והוא ידבר וזה מפחיד מאוד אבל איכשהו הצעד שעשיתי נתן לי קצת כוח

ומרלין שבפנים - האני האמיתית - יצאה החוצה מהקליפה והפכה אליי. ואני אוהבת אותה הרבה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי. אני צריכה ללמוד לתת לה מקום בחיי. ולנצח את הפחד מאיך אנשים יגיבו אליה. 

 

לפני 11 שנים. 12 באוגוסט 2013 בשעה 19:38

וזהו. נגמר הנופש. מחר אני חוזרת לעבודות האהובות עליי. הן מה שמחזיק אותי. העבודה זה המקום הטוב בחיים שלי ואני מעריכה את זה מאוד. 

ולא היה לי זמן לכתוב אבל היה לי כיף. אמנם היו קטעים. תמיד יש. אבל נהנתי. 

הכיף היה לצאת מהשגרה הקשה שלנו בבית. לא לדאוג אם אתעורר בבוקר בזמן. אם אירדם בלילה. 

נחתי קצת מהבלגן שבראש והבנתי כמה זה היה חשוב וכמה הייתי צריכה את זה. 

העובדה שהוא היה בקרבת המשפחה שלו הקל מאוד. ואני הצלחתי למצוא את הפינה שלי בין לבין. וזה היה הכי חשוב בשבילי. 

והחופש היה טוב. לא רציתי לצאת לחופש הרבה זמן. זאת האמת. מוזר בטח כי חופש זה טוב. אוהבים את זה. אבל לא היה לי חשק ורק רציתי לעבוד אבל התנתקתי מהעבודה והצלחתי לנוח

 

לפני 11 שנים. 8 באוגוסט 2013 בשעה 7:47

זה היה רק עניין של זמן. ידעתי שזה יקרה בקרוב. ידעתי. אפילו חלמתי על זה לפני שבועיים והנה זה כאן. אשתו של החבר הכי טוב שלו בהריון. תם עידן. מעכשיו הכל ישתנה בחבורה הזו. עם השיחות על החתונה איכשהו התמודדתי כי תמיד היה את הבנים שדיברו על דברים אחרים, אבל בקרוב זה ישתנה. אנשים מתבגרים. אנשים מתחתנים ורוצים להקים משפחה. 

אנשים. לא אני. 

ועכשיו הלחץ של עצמי בתוך עצמי, האמירה של הפסיכו שאני חייבת להגיע לאיזשהי החלטה כי אין לי זמן, הגוף שלי, הפנים שלי, מצב הרוח שלי - לכל אלה נוסף לחץ חיצוני. והוא ייראה לעין בקרוב. זה מתקרב ומתקרב אליי. 

עכשיו אני נוסעת לנופש עם המשפחה שלו. אתמול הוא נסע לבד ואני הלכתי להופעה של כוורת עם אימא שלי. אימא שלי שבדרך לשם חפרה וחפרה לי כמה שאהבה זה חשוב ושאני צריכה לשנס מותניים ולשמור על מה שיש לי. ואמרתי לה שהיא לא יכולה לדעת מה קורה בינינו כי רק מי שנמצא בקשר יודע (ואני אפילו לא בטוחה שאני מצליחה לתאר את זה) ושפשוט תתמוך בי. אבל היא כל כך קשה. אמרתי לו שגם ככה קשה לי. שאני יודעת כבר את כל מה שהיא אומרת ואני עושה מה שאני יכולה. היא מתה עליו. הוא באמת מותק. אבל היא הוציאה אותי מדעתי אתמול. הנישואים שלה נכשלו - זה לא שאי פעם היה לי מודל לאיך לעזאזל עושים את זה? איך מתחזקים מערכת יחסים? איך נשארים יחד כל כך הרבה זמן? איך עושים את זה?

ואתמול. הייתי בלילה לבד. וכמעט נפגשתי עם בחור שמאוד רוצה אותי. אבל כמעט. מעניין איך הייתי היום אם זה היה יוצא לפועל. מרגישה בטח רע אבל אולי הייתי מחליטה. או יודעת איך להחליט. 

אז עכשיו אני בדרך אל הגבר שבחיי. ואני מקווה כל כך שאפתח את הפה שלי ואוציא החוצה. מקווה ששיחות העידוד שאני עושה לעצמי יעבדו עליי ויאללה לדבר. להפסיק לפחד מלפגוע בו. הפחד הזה משתק אותי והגיע הזמן להשתלט עליו סוף סוף. אווףף זה כל כך קשה. איך לומדים להיות נוכחים? איך לומדים פשוט לומר את מה שמרגישים? איך נהיים אסרטיביים? איך לומדים לעמוד על שלך?

 

לפני 11 שנים. 6 באוגוסט 2013 בשעה 23:56

שוב לא נרדמת. אוףףףף

איך לעזאזל אני אצליח לעבוד מחר? אני ממש לא יודעת אם הקפהשחור שבטוח אשתה על הבוקר יעזור

אני רעבה. אני חושבת. אני מזיעה. אני לא מצליחה להירדם

גם מקודם לא הצלחתי. מאותן הסיבות. אולי פחות רעבה. אז אוננתי וגמרתי ואז נרדמתי לי בכיף

אבל אז הוא חזר והתעוררתי כשהוא סגר את הדלת של החדר. נהיה לי חם? יש לי יותר מדי אינסטינקטים? לא יודעת. אבל ממש התעוררתי ועכשיו זה פשוט בלתי אפשרי להירדם. אווףףף

לאונן שוב? פעם שלישית היום? אולי אירדם תוך כדי או אולי ארוויח אורגזמה?

שתי האפשרויות נראות לי טובות. למה אני לא יכולה כמו אדם רגיל פשוט להניח את הראש על הכרית. לעצום עיניים. ולהירדם?

אני והשינה חברות לא טובות. לא מסתדרות בדיוק ברגעים שאני הכי צריכה אותה

בואי כבר שינה. למה את בורחת ממני?

לפני 11 שנים. 6 באוגוסט 2013 בשעה 20:23

חזרתי הבייתה אחרי יום עבודה והוא לא פה. הלך לחבר והבית ריק. מחר נוסעים לנופש.

הבית ריק בלעדיו. מוזר בלעדיו. 

כל היום ניסיתי לאגור בתוכי אומץ לפתוח את הפה ולדבר. לומר לו

הוא נוסע לנופש יום לפני. והתגנבה למוחי מחשבה. אולי מחר. אולי באמת אני צריכה לראות איך זה מישהו אחר כדי לקבל מושג. האם רגשות האשם יכריעו אותי או האם אבין שאני צריכה משהו אחר

יש הרבה לכתוב. לספר על היומיים המטלטלים נפשית שעברתי. אבל אין לי כוח לדוש שוב עכשיו

אני רוצה שקט 

אולי בשקט הנופש. בבריכה. בשינה. בקריאה. אולי אז יגיע יצר הכתיבה

האמת שבא לי לצייר אבל אני לא לוקחת איתי את הציוד אז זאת לא אופציה

אז אני אחליף למצעים נעימים ואנסה להירדם בשקט שבבית הזה שלנו

לילה טוב